כך הצלתי את סוס האלטע זאכן האחרון בתל אביב

בני שלזינגר, מוביל פעילי זכויות בעלי החיים בארץ, מתגורר ביפו. חצר ביתו משמשת כשמורת טבע קטנה. תחנת מעבר ליונים פצועות, עורבים, מיינות או דררות וזאת לצד החתולים אותם הוא מגדל ולני, בת ה- 13, כלבה עם קשיי הליכה שאותה הוא נושא על ריקשה וגם לבנה, כלבה שאימץ לאחר שננטשה על ידי בעליה מפני שסבלה מגידול במוח. עם הזמן הוא שיקם אותה באופן מופלא.

נפגשנו בקפה ויסטה, הויגן פרנדלי, שבנמל יפו. הוא הגיע על אופניים שבמנשא האחורי שלהם שק אוכל לחתולים, במבה לעורבים וגרגירים לצוצלות. כל בעל חיים שהיה בסביבתנו ניגש אליו לקבל את ארוחת הבוקר הקבועה שלו.

שלזינגר היה הראשון בעולם לפתוח בית קפה, ‘נורדאו’, שהיה בו תפריט לכלבים אשר הוגש חינם ללקוחות, רעיון מהפכני בשעתו, שנת 1986, בזמן שמשרד הבריאות אסר כניסת בעלי חיים לבתי קפה. מדובר בכזאת סנסציה שאוליביה ניוטון ג’ון שלחה צוות מאוסטרליה לצלם את ‘נורדאו’ לתוכנית שלה שעסקה בבעלי חיים. באותה השנה, בבית הקפה, הוקמה עמותת ‘תנו לחיות לחיות’ כששלזינגר בין מייסדיה והרוח מאחורי המאבקים הגדולים ביותר שנעשו בארץ. בקפה ‘נורדאו’ נערכו גם החתונות הראשונות של הקהילה הגאה, כששלזינגר משמש כרב לזוגות הגברים או הנשים.

ידידה של שלזינגר שהצטרפה אלינו לראיון בבית הקפה. צילום: אביה בן דוד

בשנת 2008 התפטר בני שלזינגר מהעמותה כי לדעתו היא לא התנהלה לפי המטרות שלשמן היא הוקמה והשתמשה, לדבריו, בחלק מכספי התרומות לצרכים שלטעמו אינם תואמים את יעדי העמותה. מאז מנהל שלזינגר מאבק ממושך כנגד העמותה, בבתי המשפט וברשתות החברתיות.

מאבק להצלת דולפינים שהסתיים בתעלומת רצח

“בשנת 1994”, משחזר שלזינגר, “הדולפינים בדולפינריום, שגם כך היו במצב רפואי מאוד קשה, עמדו לעבור ללונה פארק, כעוד אטרקציה של המקום. החלטתי לפתוח בשביתת רעב מול הלונה פארק כדי לייצר מודעות ולמנוע את המעבר שהיה עוד מחמיר את מצבם בשל רגישותם לרעש. באחד מימי השביתה, משאית ניסתה לדרוס אותי כדי שארגיש מאוים. למזלי, אבי קוזי, פעיל ידוע למען בעלי חיים, הגיע עם רכבו במהירות וחצץ ביני ובין המשאית ובכך הציל את חיי”.

“הצטרף אלי לשביתת הרעב הלוחם הכי ידוע בעולם למען יונקים ימיים. שתביני, הוא היה בעברו לוכד דולפינים לסדרה פליפר, שהכוכב שלה היה דולפין. הוא לכד דולפינים ואימן אותם ואז ראה שבזה אחר זה הם מתים מהתנאים הקשים, וזאת למרות שנראה על פניו, בסדרה, כאילו הם מחייכים. אגב, עד היום הוא הפעיל הכי ידוע בנושא בעולם. עוד הצטרפה אליו למאבק ג’ני מיי, מומחית עולמית לדולפינים שאימנה בעברה דולפינים לצבא האמריקאי, ושירתה כסוכנת C.I.A. ג’ני נרצחה בסוף המאבק לשחרור הדולפינים בעודה בארץ. המאבק הסתיים רק לאחר שיוסי שריד, שהיה אז השר לאיכות הסביבה, התערב והבטיח שאם אפסיק את שביתת הרעב לא יהיו יותר בארץ מופעי קרקס עם חיות בר וככה, אחרי 9 ימים של שביתה, ניצחנו”.

הסוס ג’ון ג’ון והעגלון מוחמד שהפך מאויב לחבר. צילום: בני שלזינגר

כבר לא מקרקפים קופים במכון ויצמן

שלזינגר: “בשנת 2007 חבר התחיל לעבוד במעבדה לחקר המוח במכון ויצמן. אחרי כמה ימים הוא אמר לי שהוא לא יכול להיות שם יותר, בגלל הניסויים האכזריים שנערכים במעבדה. אז אמרתי לו, ‘אתה לא יכול לצאת משם עד שאתה לא מתעד ומצלם לי מה קורה במעבדה’. הוא סיפר לי סיפורי זוועות, הייתי בטירוף. למרות שידענו שזה מקום מאובטח מאוד, שכרתי מצלמת גוף, את הראוטר שמנו בפאוץ’ צמוד לגוף שלו, ואמרתי לו, ‘אתה נשאר עוד שלושה ימים שם, אתה חייב להישאר, אתה לא עוזב’ והוא תיעד במהלך הימים האלו את הזוועות הכי גדולות, איך מתעללים במעבדה במכון ויצמן בקופים. זה היה נורא, כל ערב היינו נפגשים וראינו את החומר שצילם, אי אפשר היה לעמוד בזה. היה בני שלזינגר שלפני, ובני שלזינגר שאחרי, הלב שלי נשבר. פרסמנו את זה בחדשות ערוץ 10, זה היה בכותרת של ידיעות אחרונות ואני ממש פחדתי שיפגעו בנו, כי בסופו של דבר, הכל הרי קשור לכסף”.

מה עלה בגורלם של הקופים?

“מלבד שניים שהם הרגו, נשארו שמונה קופים, שבעקבות החשיפה שלנו הועברו למקלט הקופים בבן שמן. אלו קופים שהורידו להם את הקרקפת, קירקפו אותם, השתילו להם צינורות למוח והצמיאו אותם. רק כשהם עשו את הפעולה שהחוקר אמר להם, משהו שקשור לזיהוי צבעים, הם קיבלו מנת מים דרך צינורית שהייתה מחוברת להם לפה. בעקבות החשיפה שלנו הניסוי הזה נסגר”.

סוס האלטע זאכן האחרון בתל אביב, לפני שיצא לפנסיה. צילום: בני שלזינגר

ג’ון ג’ון, סוס אלטע זאכן האחרון

שלזינגר: “הסוס אלטע זאכן האחרון זה סיפור, שהיה לפני שנה בערך, והיה רצוף במקרים שכמעט ונגמרו באלימות ביני ובין מוחמד, העגלון. היו לא מעט מריבות, צעקות, פעם אפילו נשכבתי לפני העגלה שלו. המשטרה לא עצרה אותו, למרות שזה נגד החוק, ולמרות שהתלוננתי ונפגשתי עם מפקד משטרת סלמה. לא נעשה שום דבר בנידון, ואז הבנתי שאם אני רוצה לשחרר את הסוס, אני צריך לפעול בדרך אחרת. הצעתי למוחמד שאקנה לו ריקשה חשמלית, והוא ייתן לי את הסוס. הוא הסכים וזה מה שקרה. גייסתי כספים עבור קניית הריקשה, כזאת שיכולה לסחוב משאות, זה נעשה מתוך המקום של לכבד אותו, לאפשר לו להמשיך לפרנס את המשפחה שלו מבלי לנצל את הסוס”.

איפה ג’ון ג’ון כיום?

“הסוס הועבר לעמותת ‘להתחיל מחדש’, לידי שרון כהן, המנהלת והמייסדת. ומוחמד ואני, שהיינו אויבים גדולים, נהיינו חברים מדהימים. פעם הוא הזמין אותי אליו והמשפחה כולה יצאה להסתכל מי ההזוי שהצליח לשכנע אותו לתת את הסוס. מוחמד הוא איש מקסים, מדהים ועד היום כשהוא רואה אותי ברחוב הוא אומר לי, ‘בני תודה, כבר לא מקללים אותי ברחוב, לא זורקים עלי דברים, לא מערימים עלי קשיים’. הוא ממשיך לעבוד, וג’ון ג’ון, הסוס, יצא לפנסיה. ג’ון ג’ון היה סוס האלטע זאכן האחרון בתל אביב. אני שמח שהייתה לי את הזכות לעשות מה שאחרים לא הצליחו – לא העמותות, לא הפעילים, לא המשטרה, מה שאומר שצריך לפעמים למצוא פתרונות יותר יצירתיים והנה היום אין יותר עגלות אלטע זאכן בתל אביב”.

סוסי המשטרה כבר לא נמכרים למאכל. צילום: בני שלזינגר

סוסי משטרה לא יוצאים לפנסיה, הם מוגשים למאכל בעזה

שלזינגר: “את מכירה את סוסי המשטרה שבאים להפגנות, שמסתובבים כמעט כל יום ביפו על הרציף, סתם כדי להראות כוח? אז מתוך התבוננות בהם, שאלתי את עצמי מה קורה כשהם יוצאים לפנסיה? חשבתי שזה כמו הכלבים ביחידת עוקץ, שאחרי השחרור שלהם, אחד המפעילים יכול לאמץ אותם. אז התחלתי לשאול שאלות, וגיליתי שיש מכרז ובו הם כל שנה נמכרים, לסוחר ערבי. חלקם מוצאים את עצמם סוחבים עגלות בגדה, והחולים והפצועים מביניהם נמכרים לעזה, ומוגשים למאכל על הצלחת. זה מטורף, סוס משטרה ששירת את המדינה, מוצא את עצמו על צלחת בעזה, או סוחב עגלות בגדה”.

עשית משהו למען סוסי המשטרה?

“זה לא היה פשוט, אף אחד לא שיתף איתי פעולה, אבל דרך המקורות שלי הגעתי לאמת. כשהבנתי שזה מה שקורה, הלכתי לתחנת המשטרה בסלמה, ניגשתי ליומנאי ואמרתי שאני רוצה להתלונן על רצח והתעללות בסוסי משטרה. היומנאי הסתכל עלי ושאל, ‘מי עושה את זה מי מתעלל בהם’? אז עניתי לו, ‘אתם, משטרת ישראל’. הוא לא הסכים לקבל את התלונה וקיבל פקודה רק לקבל ממני מסמך כתוב והבטיח להעביר את זה הלאה. כתבתי מסמך, ואחרי שבועיים ניגשתי לתחנה לבדוק אם יש התפתחות. היומנאי, אחרי שקיבל ממני פרטים אישיים, אומר לי, ‘אין תלונה כזאת’. אז אמרתי לו, ‘אין תלונה, כי לא אפשרתם לי להגיש תלונה, אבל יש מכתב’. אז הוא ענה שהוא לא יכול לעזור יותר. עוד פניות שלי למשטרה לא נענו. ראיתי שהגעתי למבוי סתום, אז העברתי את הסיפור לעיתונאים, וכשהם ביקשו את תגובת המשטרה – רק אז הבינו החוקרים שהדברים יוצאים החוצה, ואחרי שבוע הם הוציאו הודעה מטעמם שהמשטרה החליטה לבטל את המכרזים וכל הסוסים שיוצאים לפנסיה יועברו לעמותות לצורך שיקום. זה אחד מהניצחונות הגדולים שלי, כי אף אחד לא נתן את דעתו על כך”.

צילום: באדיבות בני שלזינגר

פס ייצור מקומי לקופי מעבדה

שלזינגר: “חוות מזור נפתחה מתוך בצע כסף. הם לכדו קופים במאוריציוס, והביאו אותם לכאן, רק את הגורים. מבוגרים רבים מצאו את מותם בזמן הלכידה. הם היו מרבים אותם ומוכרים אותם למעבדות בארץ ובעולם, ממש כמו מפעל לכיסאות או עטים, בלי פיקוח. בשנת 2013 התוודעתי לקבוצה ששמה ‘מאבק הקופים’, הצטרפתי אליהם, והתחלנו לעשות הפגנות מול החווה ולפנות לתקשורת. עשינו תצפיות וגילינו שהתנאים של הקופים איומים ושהמידע שמנהלי החווה מוסרים הוא חלקי. בשנת 2005, שלוש בנות מהקבוצה ואני הגענו לחווה כדי להחדיר מצלמה, ותוך כדי כך פרצנו פנימה וניסינו לצלם. אחת הבנות נתפסה, וכלאו אותה בתוך כלוב קופים, ניסו להוציא לה מהחזיה את הטלפון שהחביאה כדי להגן על התמונות. לי נתנו מכות. נפלתי ממכה בראש ופוניתי באמבולנס לטיפול. הבנות נעצרו לחקירה”.

איך הסתיימה הפרשה?

“המדינה תבעה אותנו על הפריצה והתחיל הדיון משפטי. בדיון הראשון המליצה השופטת לעורכי הדין מטעם הפרקליטות לבטל את התלונה נגדנו, כי אנחנו לא עבריינים, אין לנו עבר פלילי ולא באנו לגנוב אלא לחשוף את האמת על מצבם של הקופים בחווה. המדינה ביטלה את ההליך, אף אחד מאיתנו לא קיבל עונש מאסר, אבל הנס הכי גדול זה שיש פה הישג מדהים, תקדים, שבית משפט ממליץ למדינה לבטל אישום של פריצה בנימוק שמדובר במאבק לגיטימי למען זכויות בעלי חיים”.

והקופים?

“לפני כמה שנים הקופים נפדו על ידי מיליונר יהודי אמריקאי, כדי שלא יעברו יותר לניסויים. למעלה מאלף קופים עדיין מוחזקים בחווה בתנאים לא פשוטים, ומחכים לעבור לשיקום אצל דוקטור תמר פרידמן, מנהלת מקלט הקופים בבן שמן”.