זה לא נעים לראות גן סגור. זה לא יכול להימשך ככה / ציפי ברנד
גני הילדים בת”א-יפו קורסים! זו לא סיסמה. זו המציאות שאליה מתעוררות מדי בוקר אלפי משפחות. הורים וילדים מקיימים את “שגרת הבוקר” שלהם בלי שגרה – בלי לדעת, עד הרגע האחרון, האם הגן ייפתח, ואם ייפתח, מי תהיה שם כדי לקבל את פניהם של הילדים.
זוכרים את ימי הקורונה, כשכל צפצוף בטלפון הקפיץ אתכם בחשש, שהכיתה או הגן של הילד/ה נכנסים לבידוד?! זוכרים כמה ימי עבודה הפסדתם, כי לא מצאתם סידור לילד/ה?! זו המציאות שנמשכת בעיר מתחילת שנת הלימודים.
פעמים רבות, את פני הילדים מקבלת אישה שאינם מכירים, שלא יודעת, לאיזו פינה בגן להוביל אותם כדי להקל על קושי הפרידה, שלא יודעת איזה צעצוע משמח אותם כשעצוב להם, או שאם בארוחת הבוקר החומוס ייגע במלפפון, הם לא יסכימו לקחת אפילו ביס…
כהורים, אנחנו יודעים, עד כמה הניתוק מילד קטן למשך שעות ארוכות הוא לא טבעי, גם אם הוא הכרחי בעולם שבו אנחנו חיים. כולנו מכירים את הצביטה בלב, שמלווה אותנו שעות ארוכות אחרי שעזבנו את הגן, בימים בהם הפרידה בבוקר מלווה בבכי קורע לב. לכולנו ברור, שצוות מוכר וקבוע, שמשמש עוגן של יציבות וביטחון, הוא הכרחי לתפקוד נכון וטוב של הגן, וחשוב מכך – לאושרם והתפתחותם של הילדים שמגיעים אליו.
משבר הגנים משבש את חיי משפחות רבות בעיר, שאינן יכולות להסתמך על מערכת החינוך, משפיע על בריאותם הנפשית והפיזית של הילדים ומבריח ממערכת החינוך נשות מקצוע איכותיות, שרואות בחינוך לגיל הרך ייעוד ושליחות.
את הדרך שלי לעירייה התחלתי לפני כעשר שנים, במאבק הציבורי “גן זה לא מחסן”, שקרא לשנות את התקנים בגני עירייה, על מנת שתתווסף סייעת שנייה לגני טרום-טרום חובה שבהם רשומים למעלה מ-28 ילדים. לי, כמו לרבבות הורים, היה ברור, שלא ניתן להעניק לפעוטות, שבקושי נגמלו מחיתולים, טיפול ראוי, כשמצופפים ביחד למעלה מ-30 ילדים ומקצים להם שתי נשות צוות בלבד.
המאבק שלנו צלח, התקנים בעיר שונו, ובעקבותיה גם בכל הארץ. התקנים שונו, אבל הגישה לנשים שמאיישות את התקנים נותרה כשהייתה. הסייעות בגני הילדים ממשיכות להרוויח שכר מגוחך, ולהיות מועסקות על ידי גופים שונים ומשונים, בלי הערכה לעבודתן החשובה, ובלי ארגון שמייצג אותן או נלחם עבורן.
ואפשר לתגמל אותן יותר! אין סיבה, למשל, שעובד במחלקת התברואה יקבל מהעירייה אחזקת רכב מיומו הראשון בתפקיד, וסייעת תהיה זכאית לאותם תנאים רק אחרי חמש שנות עבודה, במקרה הטוב. אם רק היו משווים את תנאי הסייעות לתנאי עובדי עירייה אחרים, הן היו יכולות להרוויח עוד לפחות 600 ₪ בחודש, וכשהמשכורת אחרי 15 שנות וותק בקושי מגיעה ל-6,000 ₪ בחודש, זו תוספת משמעותית מאוד.
בזכות מאבק הורי “גן זה לא מחסן”, גרמנו לת”א-יפו להיות חלוצה לפני המחנה בקביעת הסטנדרט של מספר נשות צוות בגנים. אם לשפוט על פי מצב גני הילדים בעיר כיום, לא רחוק היום שבו המשבר שאנחנו חווים כעת, יתפשט גם הוא אל הארץ כולה.
במערכת החינוך לגיל הרך בעיר פועל מעגל קסמים הרסני: מצוקת כוח האדם גורמת שיבושים בפעילות הגנים. גננות וסייעות מטורטרות בין כיתות גן אקראיות, על מנת לשמש כ-“פלסטרים” לצוותים חסרים, ואינן משובצות לגן קבוע בו הן יכולות למלא את ייעודן המקצועי. המצב הכאוטי גורם לרבות מהן להתפטר, ומצוקת כוח האדם הולכת ומחמירה.
“מטה הפעולה: חמ”ל גן סגור”, שהוקם לפני כחודשיים, מקבל מדי שבוע דיווחים על עשרות כיתות גן ברחבי העיר, שנסגרות כעניין שבשגרה. יש ימים שבהם רבע(!) מגני החינוך המיוחד בעיר לא פועלים, וגם כאשר הם פועלים, זה קורה במתכונת חלקית, בשל מחסור בסייעות בריאותיות ומשלבות.
משבר החינוך לגיל הרך בעיר חמור משמעותית בהשוואה לרשויות אחרות, בין היתר, בשל יוקר החיים, שלא מאפשר לאנשי חינוך רבים להתגורר בת”א. הכאוס התחבורתי מקשה על גיוס עובדי הוראה החיים מחוץ לעיר, משום שאין סיכוי שיספיקו להגיע לעבודתם עד השעה 8:00 בבוקר. לכך מצטרפים כשלים מערכתיים מתמשכים, כמו היעדר שימור כוח אדם, ניהול כושל ותנאים פיזיים קשים בכיתות גן צפופות במבנים מוזנחים.
בתפקידי בעבר כסגנית רה”ע התרעתי לא פעם על הנתק המתמשך בין המנגנון העירוני לנעשה בשטח ועל יחס העירייה כלפי משפחות עם ילדים בעיר. לאורך השנים, הצעתי שורה של פתרונות, שהיו יכולים למנוע את המצב הבלתי נסבל שבו אנחנו מצויים כיום, אך אלה אפילו לא נבדקו ע”י המטה העירוני לפני שנדחו.
“חמ”ל גן סגור” גיבש תכנית הצלה לגני הילדים, שכוללת שורה של פתרונות ישימים ומיידים למשבר. המשאבים קיימים, התוכניות מוכנות, הצורך זועק לשמים – אבל המערכת העירונית ממשיכה לפעול בשיטה של “טלאי על טלאי”.
המצב הקיים לא יכול להמשיך כפי שהוא. לילדים שלנו מגיעים גני ילדים שנעים להגיע אליהם בבוקר. מגיע להם לפתוח את דלת הגן ולראות פנים מוכרות ואוהבות. להורים מגיע לדעת בידי מי הם מפקידים את ילדיהם, ולקבל שירותים עירוניים, שהם משלמים עליהם במיטב כספם ושהם זכאים להם על פי חוק. לגננות ולסייעות מגיע לעבוד בתנאים הוגנים, להשתכר שכר הולם, לקבל כבוד מקצועי ואנושי. כולנו באותו צד של המתרס, ולכולנו מגיע יותר ממה שאנחנו מקבלים.
הצטרפו למאבק למען גני הילדים – חתמו על עצומה >>>
הצטרפו לקבוצת הוואצאפ של חמ”ל סגור >>>
תגובות