“באותו בוקר רצתי באימה עם בנותיי מהמגדלים הבוערים”

היום לפני 21 שנים התרחשה מתקפת הטרור הגדולה ביותר שחוותה ארצות הברית. 19 מחבלים שהשתייכו לארגון הטרור “אל-קאעדה” חטפו ארבעה מטוסי נוסעים. החוטפים הטיסו שניים מהמטוסים וריסקו אותם בכוונה במגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי שבעיר ניו יורק. הפגיעה הובילה לקריסתם של המגדלים. את המטוס השלישי, ריסקו החוטפים אל תוך בניין הפנטגון בארלינגטון שבווירג’יניה. כוונת הטרוריסטים הייתה לרסק את המטוס הרביעי, אל תוך הבית הלבן בוושינגטון, אך המטוס התרסק לבסוף בשדה פתוח ליד שנקסוויל, פנסילבניה, לאחר שפרץ מאבק בין נוסעי המטוס לחוטפים. כ-3,000 אמריקאים נהרגו בפיגוע הטרור המשולב.

“מתקפת הטרור הגדולה בהיסטוריה, תפסה אותי לא מוכנה יום בלבד לאחר שחזרתי לניו יורק בטיסה מתל אביב, עם בנותיי מיה והילה. בשעה 8:30 עמדתי עם מיה בתי, אז בת שש, ברחבת בית הספר בשכונת טרייבקה בניו יורק, כ-200 מטר ממתחם מגדלי התאומים. היום היה קריר ונעים, השמים כחולים ובהירים ואף ענן נוצה קל לא נראה. השאלה הראשונה, שנשאלתי על ידי חלק מהורי ילדים אחרים שעמדו איתי ברחבה ושמעו שחזרתי יום לפני מישראל הייתה: ‘איך התמודדת עם הטרור הקשה בארץ?’. באותה תקופה בישראל היו פיגועי טרור רבים, כולל פיגוע התאבדות במסעדת סבארו בירושלים ופיגוע התאבדות בתחנת הרכבת בנהריה. עניתי שתושבי ישראל למדו לחיות עם הטרור, ושאנחנו בישראל למדנו להמשיך לחיות את השגרה כרגיל כי אין ברירה. כ-15 דקות לאחר מכן כשאני במונית בחזרה לביתי, מגדל אחד של התאומים נצפה עולה בלהבות. אנשים לא הבינו מה קורה והוכו בתדהמה. הייתה עדיין תחושת שאננות. אנשים לא ברחו אלא עצרו להסתכל כמו שמביטים בסרט מתח, המראה היה עוצר נשימה. כעבור כ- 45 דקות אש אחזה במגדל השני. אז כבר כולם הבינו שמשהו חמור קרה, והחלה בהלה וריצה מטורפת מהאזור”.

מגדלי התאומים ממרפסת הדירה של מיכל פרי בניו יורק. צילום: מיכל פרי

כך מספרת המשוררת והאומנית מיכל פרי מתל אביב, שבימים אלו יצא לאור ספר השירה החדש שלה “בין אור לאור”. פרי הוציאה גם ספר שירים וטקסטים בשם ‘מגילות של כלום’, שיצא לאור בעקבות תערוכת יחיד גדולה שהציגה בבית האמנים בתל אביב ובה הוצגו הטקסטים שצוירו ונכתבו על בדים ענקיים ועל הקשר בכתיבתם לאסון התאומים. בימים אלו היא עובדת על הוצאה לאור של מהדורה שנייה של ספר זה.

פרי: “זה היה פרץ של רגשות שהטחתי בבד, ציירתי מילים. את הטקסטים המצוירים כתבתי ב-2001 לאחר שחוויתי ממקור ראשון את בעירת וקריסת מגדלי התאומים. מצאתי את עצמי באותו בוקר, רצה באימה עם בנותיי שהיו אז קטנות. תוך כדי המנוסה התמוטט המגדל הראשון מול עינינו. מוצפת בתחושות פחד מוות וסוף העולם כתבתי בסגנון זרם התודעה. “…מה יהיה איתי? האם אני אמות? אני עוד לא מוכנה למות. לא רוצה למות בייסורים. מה הערך של כל מה שאני, אם הכל מתנדף בשנייה, לאן אני הולכת?”

ובהמשך כתבה:”…מאחורי קיר עמוס שריטות דם אותן חרטתי באצבעותיי, מעליהן כתבתי בצבע שמן שחור עם מכחול, שתי וערב של מחשבותיי… אני מקפיאה רגש במילים, על הבד כמו שאני מציירת תמונה”.

הסטודיו הניו יורקי של מיכל פרי. צילום: פרטי

לדבריה, כשהחלה הדליקה במגדל השני של התאומים היא כבר הייתה בבית. היא רצה מיד לכיוון בית הספר כדי לקחת כמה שיותר מהר את בנותיה. “בתי הצעירה מיה, הייתה הילדה היחידה בכיתה שחטפה היסטריה וכנראה הבינה באינטואיציה מה קורה. היא סיפרה שצעקו עליהם להירגע, היא כמובן לא נרגעה וצעקה בחזרה: ‘הבניינים יפלו’. מיה מספרת זאת גם בסרטון ווידאו שעשיתי איתה והוקרן כחלק מתערוכה בנושא: טרוריזם, שהוצגה בגלריה החשובה ‘אקזיט ארט'”.

כשהגעיה לבית הספר חיכו לה שתי בנותיה עם שרין נשאט, אומנית וידאו איראנית ידועה מאוד, ואיתן בעלה של שרין, שוג’ה וסרוס, בנה של שרין, שהיה חבר כיתה קרוב של הילה בתה הבכורה שהייתה אז בת 11.

“כולנו, אני ובנותיי, שרין האיראנית, בעלה שוג’ה וסרוס, ישראלים ואיראנים רצנו ביחד מהמגדלים הבוערים. שרין פחדה שכוחות המשטרה יעצרו את שוג’ה. רצנו מבוהלים עם קהל שגדש את הרחובות מכל המשרדים באיזור, נעלים היו מפוזרות בכל מקום, והמגדל הראשון קרס מול עינינו. הגענו אחוזי טירוף, לא מעקלים לבית של שרין, לופט גדול בסוהו, ונשארנו איתם עד אחרי הצהריים, צמודים למקלט הטלוויזיה שדיווח חדשות ללא הפסקה. ידענו שאנחנו בליבו של אירוע כלל עולמי. מיה בתי הייתה בהלם מוחלט וסירבה לדבר”.

מיכל פרי במרפסת ביתה לשעבר בניו יורק עם מגדלי התאומים ברקע. צילום: פרטי

מיכל לא תשכח לעולם כיצד המגדל הראשון של התאומים קרס מול עיניה ועיני בנותיה הקטנות, במרחק הליכה קצרה מהן ומהקהל שברח איתן. “זה היה מחזה שקשה לתאר, אנשים צרחו והרחוב התמלא באבק  וניירות בכל מקום. ראינו ושמענו את האנשים שנפלו או קפצו מהמגדלים הבוערים. כל שנייה נשמע קול חבטה, כולנו ידענו מה זה אומר: עוד אדם יקר הלך לעולמו. באחד הלילות כשהשכבתי את מיה בתי לישון, היא אמרה לי: “הלוואי ויכולתי להיות חתולה מעופפת, שאוכל להציל את האנשים”.

החודשים אחרי אסון התאומים היו קשים מנשוא. מיכל מספרת: “האזור (הסוהו) היה סגור לתנועה והיה צריך להראות תעודה למשטרה שכיתרה אותו לפני הכניסה לאזור, דבר שהזכיר לי את הסיפורים על הגטו במלחמת העולם השנייה. לפני האסון ממרפסת ביתי אפשר היה לצפות בשני המגדלים, עומדים מפארים את השמים העוצמתם, סמל לניו יורק. זה היה מחזה עצוב לראות במקום המגדלים המפוארים, עשן שלא פסק במשך כשלושה חודשים. הרגשתי שאני חיה בסרט בלהות. אזור בתי הספר הוכרז כאזור אסון ובתי הספר נסגרו. שבועיים אחרי  האסון, החל שעון חורף והשעון הוזז שעה אחורה, הלילה ירד ואיתו חשכה מוחלטת שהחלה כבר בשעה 16:00. זו הייתה אימה. כשבועיים אחרי האסון הצלחתי לחדור לאזור של מה שהיה הרחבה של בית הספר של בנותיי. ראיתי שם הר מתכת ענק במרחק לא גדול. האזור היה מוצף בכוחות משטרה, חנויות סגורות וריק מאנשים, זה היה פשוט מפחיד. לא היה זכר לאזור שוקק החיים, היפה. חמישה בניינים נוספים קרסו מלבד התאומים. זו הייתה תחושה של סוף העולם. כעבור כמה חודשים התחילו לפקוד אותי התקפי חרדה קשים שהגיעו ללא הסבר. חלק מהחרדה הבעתי בכתיבה האובססיבית על הבדים הארוכים שהשתלשלו מהתקרה,  וכך נולדו “המגילות”. לקח זמן לא קטן לאנשים ולאזור להתאושש”.

הספר “מגילות של כלום” מאת מיכל פרי. צילום: יח”צ

לדבריה, זו הייתה דרכה להתמודד עם הטראומה. “לצייר לא יכולתי, אז כתבתי-ציירתי. בכתיבה על הבדים הענקיים הבעתי את תחושת המוות שהרגשתי ושאפפה את כל ישותי. בשנת 2008, ארבע שנים אחרי שחזרתי לארץ, הצגתי את סדרת ‘המגילות’ בתערוכה גדולה בבית האמנים בתל אביב, ואף יצא לאור הספר ‘מגילות של כלום’ שליווה את התערוכה עם הטקסטים ששוכתבו מהמגילות. כתבתי שבע מגילות, פרץ ספונטאני לא מבוקר של מחשבות ורגשות. זה טקסט גולמי, לא מעובד, משוחרר, צועק, כואב, גם אוהב, או יותר נכון מחפש אהבה, מחפש תשובה לתחושת האובדן והכיליון. התערוכה הייתה משולבת בעבודת סאונד, שבה הקלטתי את עצמי מקריאה את ‘המגילות’ וההקראה הושמעה ברקע כמו הד של מחשבות לא מבוקרות, שרצות ללא הפסקה בתוך הראש”.

ציטוט ממגילה מספר 5 / מיכל פרי
“…מגדלי התאומים קרסו לפני שבועיים.
אנשים התנדפו, נעלמו, אכזרי,
לא מתקבל על הדעת ואני פה.
מחפשת אהבה.
אפילו אירוע כזה לא מסוגל להוציא אותי מהאשליות.
בין צחוק לבכי אני ממשיכה לחיות. בוכה, בוכה לעצמי.
משהו אולי משתנה.
אני כל הזמן פוחדת.
אנשים קפצו מהמגדלים הבוערים,
ראינו אותם, רצנו ברחוב,
ראינו את הכל כמו שרואים סרט.
אני פוחדת, אני מפחדת להתנדף לתוך חלל.
משהו קורה שם, משהו נוראי
ואני, כמה מטרים ליד, מסתכלת.
אלפי אנשים מאבדים את חייהם ואני צופה.
כמו בסרט. האסון הותיר עקבות. הלכתי לראות.
היו אנשים שצילמו כל הזמן.
אני חוזרת למיטה שלי, שוכבת.
הכל כאילו רגיל
אני פוחדת
לא רוצה להיות שם.
יש לי רצון להעביר אהבה לכל האנשים שהלכו.
ההכרה לא יכולה לתפוס את הסבל הנוראי
שהאנשים האלו עברו.
אנשים קפצו מהמגדלים ואני הסתכלתי.
איפה אני מתחברת?
מה הם הרגעים שלי?

מיכל פרי, ציירת, משוררת ואמנית רב תחומית. שיריה פורסמו בכתבי עת ספרותיים ובאנתולוגיות רבות, זכתה במקום שלישי בתחרות השירה של “מוטיב” 2020 עם השירים “ארמון הצדפים” ו”ועוד מעט”.
מיכל חייתה במשך 15 שנה בסצנה האמנותית של הסוהו בניו-יורק והציגה מבחר תערוכות יחיד בגלריות ובמוזיאונים חשובים בארץ ובעולם: מוזיאון לאמנות בוקה-ראטון, בוקה-ראטון, פלורידה; מוזיאון האמנים הבינלאומי, לודג’, פולין; גלריה קארטיו-טומפסון, בברלי-הילס, לוס-אנג’לס, קליפורניה; גראדק, מוזיאון לאמנות מודרנית, זאגרב, קרואטיה; גלריה מבט, תל-אביב; גלריה קלארפלד-פרי, ניו-יורק; בית האמנים, תל אביב, גלריה חוה גל-און, תל אביב; פירמידה, גלריה לאמנות, חיפה, ועוד.

הספר “בין אור לאור” מאת מיכל פרי. צילום יח”צ