היפואים החדשים נגד המואזין

במסלול הטיול העצמי שמציעה עיריית תל אביב ברחבי יפו, בין כיכר השעון לשוק הפשפשים, התחנה הרביעית שהתייר מוזמן אליה היא רחבת מסגד סיקסק שברחוב בית אשל.

“בעיקול הדרך העתיקה שהובילה מיפו לירושלים, נראה את הצריח הקטן של מסגד סיקסק”, נאמר במדריך האודיו, בקולו של המספר ג’קי לוי. הרחוב, מסביר לוי, נקרא בעבר סיקסק, על שם המשפחה שהחזיקה בנכסים באזור והקימה את המסגד במאה ה–19. בעודו מתאר את המסגד, מפנה את תשומת לבם של המבקרים מתקן המים שצמוד לו ומדבר על חשיבותו ההיסטורית, נשמעת מן ההקלטה קריאת המואזין. תפקידה, כך נדמה, הוא להדהד באוזני התייר את רוח העבר האותנטית של המקום.

מדריך האודיו הוקלט לפני עשור. אז, הפעילות במסגד רק החלה להתחדש אחרי כמעט מאה שנה שבהן הייתה מושבתת. בחלק מהזמן הזה, בין 1948 ל–2009, הוא שימש מחסן ציוד של חברת “כתר”, שבית החרושת שלה פעל במבנה סמוך לשם. מלבד זאת, ברבות השנים התגלעה מחלוקת על היקף השטח שהיה בבעלות משפחת סיקסק לפני קום המדינה. אף שהעיטורים והכיתובים האיסלאמים העתיקים על חזית המבנה עודם כשהיו, תהילתו של מסגד סיקסק נשארה הרחק במאה ה–19.

אלא שכיום קריאת המואזין ברחוב בית אשל שוב אינה זיכרון נשכח. למעשה, היא נוכחת במיוחד. “הארץ” מדווח בכתבה נרחבת כי מאז שהוקם המסגד מחדש לפני 14 שנה בידי המשפחה ובסיוע התנועה האיסלאמית, הקריאה נשמעת חמש פעמים ביום, לקראת כל תפילה, בלבה של יפו. אין תושב באזור שאינו שומע זאת.

ספי סמדג’ה, ילידת יפו, היא אחת מהם, לצערה. “הגוף שלי כבר מעיר את עצמו בארבע לפנות בוקר, רגע לפני שהמואזין קורא לתפילת שחרית”, היא אומרת, לעיתון, “שומעים אותו בקולי קולות, עם ארבעה רמקולים — אחד בכל כיוון”.

סמדג’ה מתגוררת במרחק כמה בניינים מהמסגד ומאז נפתח מחדש היא פועלת נגד קריאת המואזין שנשמעת ממנו. היא פנתה לעירייה, למשטרה ולמשרד להגנת הסביבה, אך לטענתה, עוצמת הרעש רק גברה. “הרשויות יושבות איתם, מנסות לרצות אותם, להידבר, אבל לא איתנו”, טוענת סמדג’ה, “ובינתיים הווליום רק עולה ועולה, בניגוד לחוק”. במשפחת סיקסק דוחים בתוקף את התלונות. “בכל יפו שומעים את המואזין בבוקר, זה נכנס לכולם הביתה”, מסביר עומאר סיקסק, הנאמן שמפעיל את המסגד, “השאלה היא אם אנחנו עושים את זה על פי החוק — והתשובה היא כן”. על פי בדיקה שעשו הרשויות, עוצמת הרעש אכן חורגת מהמותר בתקנות המותרות בחוק.

לפני שלוש שנים קיבלה סמדג’ה שותפים חדשים למאבק: דיירים שעברו לבניין מגורים חדיש ונאה שהוקם במרחק עשרה מטרים מהמסגד. רובם יהודים בעלי אמצעים, שבאו ליפו לאחר שחיפשו סביבת מגורים אותנטית־אוריינטלית, וגם מתוך כוונה לשמש דוגמה לחיים משותפים בריאים. אולם עד מהרה, הם מספרים, התנפצה הפנטזיה על קיום משותף . “ידענו שבאנו ליפו, ידענו שיש מסגד, שזה חלק מהעניין כשגרים פה, אבל חשבנו שהדברים בכל זאת מתנהלים לפי חוק”, מעיד אחד מהם, אשר לב, שמתגורר בדירה הקרובה ביותר למסגד. “אבל הבלגן התחיל מהר מאוד. היום המואזין מכוון בפול ווליום ישירות לאוזן שלי”.

“רוב השכנים כביכול שמאלנים, אבל הם לא באמת שמאלנים”, אומר על כך חמאדה סיקסק, הנאמן השני במסגד. “הם רוצים לחיות פה, אבל לא רוצים מסגד מול הבית ולדעתי גם לא רוצים שאנחנו נהיה פה”. לדבריו, הדיירים האמידים האלה “בחרו לגור ביפו, שזו המנטליות שלה — מסגדים, מואזין, האותנטיות של יפו מתבטאת בדברים האלה, ויש לכך יתרונות וחסרונות. הם לא בחרו לגור ברמת אביב או ברמת גן, אלא כאן. הם רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה”.

המחלוקת בסוגיית המואזין נמשכת זה כמה שנים, אך החריפה בעת האחרונה. למרות המאמצים של גורמים בעירייה ובמשטרה לתווך בין הצדדים, האי־אמון ביניהם ניכר וכך גם המוכנות לתקשר זה עם זה. דבר אחד משותף לכל המעורבים: החשש שסכסוך השכנים הזה יצמח לכלל עימות רחב הרבה יותר – על טריטוריה, על שייכות ובעיקר על יחסי יהודים וערבים ביפו, שניזוקו קשות מאז מהומות מאי 2021. “כבר אין חשק להיות פה, בגלל המסגד – אבל במיוחד אחרי המהומות”, אומר רון דראל, דייר נוסף בבניין הסמוך, “אני עדיין מהמפגרים האלה שחושבים על דו־קיום, אבל אני מבין שזה לא עובד”.

לדברי חמאדה סיקסק, תחייתו של המסגד היא הצלחה עצומה – לא רק בשבילו, לא רק בשביל משפחתו, אלא בשביל יפו כולה. “המסגד הזה הפך להיות הנשמה של יפו”, הוא מתגאה, “בשביל אנשים כאן הוא הכי חשוב אחרי מסגד אל־אקצא, חד וחלק”. עבד אבו שחאדה, חבר מועצת העיר, מוסיף כי מסגד סיקסק ממלא תפקיד חברתי חשוב. “המסגד הזה הוא כמו בית יתומים. הנוער המנותק, שהולך לאיבוד, מוצא כאן מקום”, הוא אומר, “אתה רואה חבר’ה צעירים שאף אחד לא מסתכל עליהם מקבלים פתאום יחס מאדם מכובד כמו אימאם”.

מסגד סיקסק הוא אחד מחמישה מסגדים שמפוזרים ביפו. שלא כרובם, הוא פועל באופן עצמאי ואינו כפוף לפיקוח של האגף לעדות לא־יהודיות במשרד הפנים, ששולט זה עשור על ויסות עוצמת קריאות המואזין במסגדים אחרים ב–13 יישובים נבחרים. “המסגד הזה הקים את עצמו בעצמו”, אומר הנאמן סיקסק, “אין מאחורינו אף אחד. ככה אנחנו, דרווישים”. במשטרה מזהים את המקום עם הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, שהוצא אל מחוץ לחוק, אך מפעיליו דוחים זאת וכך גם בכיר בעירייה ששוחח עם “הארץ”.

תקנות המשרד להגנת הסביבה קובעות את מפלס הרעש המותר בהתאם לסוג המבנה ולשעה ביממה, אבל גם הן משתנות בהתאם לתדירות הרעש ולמשך הזמן שבו הוא נשמע. “יש טבלה שלמה, ומרחב הפרשנות בה אדיר”, מסביר מקור באחת הרשויות שעוסקות בעניין, וקובע בנחרצות כי “בכל פרשנות שהיא — מסגד סיקסק חורג מהמותר”.

ככלל, עמדת המשרד היא כי “אין בימינו עוד צורך בשימוש ברמקולים” כאשר מדובר במבני דת, אך בפועל עוצמת הקול המקסימלית לקריאת מואזין היא 70 דציבלים בשעות היום ו–50 דציבלים בשעות הלילה. ל”הארץ” נודע כי לפי מדידה שעשה המשרד להגנת הסביבה, הקריאות שנשמעות ממסגד סיקסק חורגות בעשרה דציבלים מהמותר. אף על פי כן, עד לא מכבר העדיפו הרשויות להימנע מאכיפה ולהגיע להסכמה בהידברות מתוך הבנה ש”זאת הדרך היחידה במקרים כאלה”, לדברי מקור הבקיא במגעים.

לתושבי הבניינים הסמוכים אין עניין להמתין לפירותיה של ההידברות. סמדג’ה ארגנה בקרב התושבים ועד פעולה שיוביל מאבק מול הרשויות, וזה החליט שכצעד טקטי, ידווחו בכל פעם למוקדי העירייה והמשטרה על עוצמת הרעש. ל”הארץ” נודע כי ב–2022 התקבלו יותר מ–400 תלונות בשני המוקדים על עוצמתה של קריאת המואזין. “הבנו שהם יתייחסו אלינו רק אם נציף אותם בתלונות”, מסבירה סמדג’ה, “וזה עבד”.

ניידת משטרה. צילום: דוברות המשטרה

בתחילת ינואר קיימו הדיירים פגישה בנושא עם נציגי המשטרה, בכירים בעירייה, המִשלמה ליפו (זרוע של העירייה שממונה על יפו, ר”ש) והמשרד להגנת הסביבה. גם נציגי התושבים הערבים הוזמנו לפגישה, אך סירבו לבוא. “אם רוצים להשתיק מסגד, אין לנו עניין להשתתף בדיון”, הסביר אחד מהם. לפי מידע שהגיע לידי “הארץ”, בשל כישלון המאמצים לגרום לאנשי המסגד להנמיך את עוצמת המואזין, הוחלט להגביר את צעדי האכיפה, ובשבוע שעבר נשלח למסגד בפעם הראשונה קנס על רעש גבוה מהמותר. “ברגע שמחליטים להתחיל לאכוף, יש פרוטוקול”, מסביר מקור הבקיא בפרטים, “קודם דו”חות, אחר כך יהיו עיכובים לחקירה אם צריך”.

עומאר סיקסק הוא אחד האנשים האהודים ביותר ביפו, הן בקרב יהודים הן בקרב ערבים. הוא נחשב לאדם שקול, פרגמטי, שהניסיון לקדם חיים משותפים בעיר נמצא בלב האידיאולוגיה שלו. לדבריו, תושבי הבניינים הסמוכים ובעקבותיהם הרשויות מתנכלים למסגד. “אנחנו כבר 15 שנה מנסים לשמור על סטטוס קוו, לתת את הכבוד לשכנים שגרים ליד המסגד ובמקביל להיאבק על מה שמגיע לנו — חופש פולחן”, הוא אומר, “דאגנו להנמיך את הווליום יותר מכל מסגד אחר, אבל גם אם ננמיך עוד הם ימשיכו להתלונן”. על תוצאות המדידה שמסר לו “הארץ” אמר סיקסק כי הוא נחשף אליהן בפעם הראשונה. “אנחנו נעשה את הכל לפי החוק, אין לנו רצון לעבור עליו”, אמר, “אני מבקש שיואילו בטובם לבוא ולסמן לנו בדיוק מה מותר, ולא רק להגיד שזה גבוה מדי בלי לפרט במדויק”.

יתר על כן, הכל מסכימים כי בעיית הרעש מחמירה גם בשל תנאים אובייקטיביים: המסגד הזה, בשונה מהאחרים, דחוס בין בנייני מגורים שכמה מהם קמו שנים אחריו; הצריח שממנו נשמעת קריאת המואזין מיתמר לקו הגובה של מרפסות הדיירים; ופנים המסגד אינו אטום ולכן גם הכריזה הפנימית שנשמעת בעת התפילה מורגשת בדירות השכנות. אולם ככל הנראה גם הפתרונות התכנוניים שצפוי להניב המשא ומתן עם העירייה — דוגמת בניית התקרה מחדש וסגירת הקיר — לא יספקו לשכנים הקלה של ממש.

דיירי הבניינים הסמוכים למסגד מסרבים לאפשר לדיון בנוגע לעוצמת הרעש להישאר בלי הכרעה. לדבריהם, מכשיר מדידה שהעמידו באחת המרפסות הראה במשך שלושה שבועות חריגה של 50% מסף הרעש המותר בתקנות. ויותר מזה, טוען השכן דראל, עוצמת הקריאה של המואזין מוגבלת ואף נאכפת בכמה מדינות מוסלמיות — בשונה מהמצב בישראל. לדבריו, בקהילות מסוימות אף משתמשים באפליקציות ייעודיות במקום קריאת המואזין.

שכניו של המסגד קשרו לו האשמות חמורות — מניהולו בידי קבוצות עברייניות ועד היותו בסיס־אם למתפרעים במהומות ב”שומר החומות” (“ראיתי שם במו עיניי אנשים ממלאים בקבוקי תבערה”, טען אחד מהם) — אך אנשיו מכחישים את כולן. סמדג’ה מתעקשת כי “האוכלוסייה הזאת מבינה רק כוח”, אך מבקשת לציין כי “אף אחד מאיתנו לא נגד פולחן הדת ולא נגד תפילות. אנחנו מכבדים ומבינים, אבל המטרה שלהם היא לתקוע לנו אצבע בעין ולצעוק שהם המסכנים”. לדברי דראל, אחרי הבחירות שמע תושבים שהיו מרוצים מהצלחתה של עוצמה יהודית. “אנשים שמחו שבן גביר נבחר, אמרו שעכשיו יהיה פה סדר”, הוא אומר, “אני עדיין חושב שזה רק יכול להזיק. האינטרס שלי הוא לא להפוך את זה לסכסוך, אלא שפשוט נלמד לחיות יחד”.

אנשי המסגד, מצדם, חשים שהם עומדים בין הפטיש לסדן: מצד אחד מושא לכעסם של המתלוננים, ומצד שני סופגים ביקורות מהקהילה שלהם. “אומרים שאנחנו פראיירים, מבחינתם אנחנו צריכים להגביר את הווליום והשכנים הם שצריכים לעזוב”, מספר עומאר סיקסק, “אנחנו מנסים להרגיע אותם אבל זה יכול לגלוש למקומות לא רצויים, אין לי שליטה על כל אדם”. גם חמאדה, בן דודו, מבין שהרנסנס המשפחתי, מפעל חייו, עלול ליצור תסיסה חדשה בעיר. “צריך להבין שזה לא סתם נכס של מישהו אלא מסגד”, הוא אומר, “מכל הבלגן, יכולים פתאום לבוא פי שניים מתפללים לכל תפילה ולחסום רחובות. הפיצוץ הזה לא יהיה טוב בשביל אף אחד מאיתנו”.

מהמשטרה נמסר בתגובה כי היא “פועלת בשיתוף גורמים נוספים נגד המסגד במטרה להביא להפסקת המטרד, לאחרונה הובהר למנהלי המסגד כי במידה ועוצמת הרעש לא תופחת לעוצמה המותרת בחוק, תבוצע אכיפה בהתאם”.

מהאגף לעדות לא יהודיות במשרד הפנים נמסר בתגובה כי “נושא עוצמת הרעש הינו בהתאם לחוק הרעש בסמכות ואחריות המשרד להגנת הסביבה. יש לפנות אליהם”.

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר כי “השימוש במגבירי קול בבתי תפילה לצורך הודעה על זמן התפילה מהווה הפרעה משמעותית לתושבים. בתי תפילה אינם מוחרגים מהחוק ומהתקנות, ועמדת המשרד היא כי אין בימינו עוד צורך בשימוש ברמקולים להודעה על זמני תפילות ומועדים עבור כל הדתות. באשר למסגד סיקסיק ביפו: לבקשת המשטרה, המשרד ערך מדידות רעש באזור והפיק דו”ח מסכם. המידע נמצא בידי המשטרה שבודקת את הנושא ולה סמכות האכיפה. המשרד פועל עם המשטרה במשותף לצמצום מפגעי הרעש, לשם שמירה על איכות החיים ובריאות הציבור”.