ספרנית רועשת: הכירו את מאיה ניסנוב – מנהלת ספרית הילדים בבית אריאלה

אם חשבתם שאופי של ספרנית יהיה שקט, מופנם ושרק תדע לסמן “שקט” עם האצבע בכל כמה רגעים, כנראה שלא הכרתם את מאיה ניסנוב (56), מנהלת ספרית הילדים בבית אריאלה. מאיה היא פצצת אנרגיה, לא מפסיקה לחייך, לספר בדיחות, רצה ממקום למקום לסדר כל מה שאפשר, וגם עשירה ביותר רעיונות מקוריים מאשר סך הגרעינים ברימון שמקשט את שולחן החג בראש השנה.

למעשה, עד גיל מבוגר יחסית מאיה לא ידעה בכלל עברית – ועתה היא מכירה כל ספר שבממלכת הילדים של בית אריאלה. “נולדתי בברית המועצות לשעבר, באזור תיירותי ששייך לרוסיה בצפון הקווקז. מגיל 14 כבר ידעתי שאני רוצה לעבוד בספריה כשאהיה גדולה, כי הייתי תולעת ספרים”, היא מספרת ל-“תל אביב אונליין”.

מאיה מספרת כי אחיותיה צחקו עלייה על כך שרצתה לעבוד בספריה, “כי אני היפר-אקטיבית והכל עושה בקצב מהיר. התקבלתי לקולג’ לספרנות סמוך למקום מגוריי, ואחר כך נסעתי לאוניברסיטה במוסקבה כדי ללמוד ספרות, ספרנות וביבליוגרפיה במשך חמש שנים. הייתי צריכה גם להתפרנס, ולכן בגיל 19 כבר עבדתי בספרייה המלכותית על שם לנין, שנחשבת לספריה הגדולה ביותר בברית המועצות לשעבר”.

מאיה רצתה לעלות לארץ מגיל צעיר, אבל הרשויות באותה תקופה לא הרשו לצאת מהמדינה – אם אין חתימה של ההורים ולא משנה באיזה גיל: “אמא שלי לא רצתה לשחרר אותי אם לא אהיה נשואה. יצא טוב, ובדיוק הכרתי את מי שיהיה בעלי, התחתנתי – ורק אחרי זה החתמתי את אמא שלי ועשיתי עלייה. כך, בשנת 1995 ובגיל 27, עליתי לישראל עם ילד קטן (רומן), כשאני לא יודעת ולו מילה עברית”, היא מסבירה.

הגעת ישר לתל אביב? “תחילה הגעתי לחיפה, ומשם לחדרה – עשיתי אולפן וגם מלמדים אותך איך לחשוב בעברית, אבל נחנקתי מהעיר הזו… אני אוהבת אקשן ושהכל זז סביבי, אני צריכה מטרופוליטן, אז החלטתי שאני עוברת לתל אביב. חברות אמרו לי – ‘איך את יכולה להרשות לעצמך, הכל יקר שם’ – ובאמת לא היה לי גרוש וחצי, אבל אמרתי שאנחנו נסתדר, כי אני חייבת את זה לעצמי ולבן שלי. זה היה קשה, כל שנתיים להחליף דירה בשכירות, ועבדתי בכל עבודה מזדמנת – אפילו ניקוי וילות, כי הייתי צריכה את הכסף. בסוף, גם הבת שלי (אירנה) נולדה בתל אביב”.

איך הגעת לתחום הספרנות בארץ? “עבדתי במחלקת התלונות של דן אוטובוסים, ובגיל 40 עברתי סוג של משבר ונסעתי לסיציליה. חגגתי לעצמי יום הולדת, התפטרתי מהעבודה ואמרתי שאני עושה מה שטוב לי: יש כבר גג, הילדים במסגרות של בתי הספר ולכן אשלח קורות חיים. ישר התקבלתי לספרית נווה עופר ב-64% משרה. אי אפשר להתפרנס רק מזה – ועבדתי בעבודה נוספת, ואחרי איזה שנתיים הציעו לי לנהל את ספריית מגדל שלום. מאוד כדאי לבקר שם, כי הספרייה בקומה השביעית ומאוד מעניינית, בשיתוף פעולה עם חברות סטארט-אפ. חלק מהתוכן מוקדש להיי-טקיסטים וחלק גדול הפך למרכז תרבות. זו הספרייה השנייה בגודלה בתל אביב (750 מ”ר) אחרי בית אריאלה. כשאני הגעתי, זה היה מקום אפור ואפשר אפילו להגיד מת. עכשיו זה מקום שוקק חיים ומכל הארץ מגיעים לשם אנשים. עבדתי במרץ כדי להחיות את המקום במשך תשע שנים”.

איך הגעת לבית אריאלה? “לפני כשנתיים בית אריאלה עבר שיפוץ מאסיבי, ואז שאלה אותי חברתי הקרובה, שהיא במקרה גם מנהלת בית אריאלה, אם אני רוצה לעבור לפה. תחילה סירבתי, כי רציתי להפריד חברות ועבודה. אבל היא כל הזמן התעקשה והתעקשה שאגיע לפה, ואמרתי לעצמי ‘בואי נזרום’ – בכל זאת הרבה שנים אני באותו מקום וצריך לשנות פאזה. הגעתי לפני שנתיים ומאז אני מגיעה כל בוקר עם מרץ שלא נגמר”.

במהלך השנתיים האחרונות מאיה מכניסה הרבה רוח צוהלת ושמחת חיים לספריית הילדים בבית אריאלה, את המקום הפך לאחד מאתרי הבילוי הנשגבים ושוקקי החיים ביותר בארץ. זה כבר לא אגף בספרייה, אלא מרכז תרבות שעומד בפני עצמו, החל בשיתופי פעולה עם בית החולים ‘דנה’ הסמוך, אינספור אירועים לבתי הספר, מפגשי סופרים, הוספו משחקי קופסה ופאזלים כחלק מן השיגרה, אימוץ עמותות של ילדים אוטיסטים בתפקוד גבוה, שילוב צעירים שעושים שירות לאומי, סדנאות איור, יצירות עם מדפסות תלת ממד ועוד ועוד.

ילדים עדיין קוראים בעידן הדיגיטלי? “בבית אריאלה יש קרוב ל-14,000 מנויים פעילים, ואנחנו בודקים את זה כל שנה מחדש, וחלק גדול מאוד מזה אלו ילדים. הצעירים של היום כן קוראים ואפשר לראות אם זה בא מהבית… יכול להיות שבגיל ההתבגרות הם יפסיקו לקרוא, אבל אם הילד קרא עד נניח גיל 10 ועכשיו הוא במסכים, לקראת גיל 20 הוא יחזור לקרוא. לא בהכרח ספר מנייר, אלא באופן דיגיטלי. לכן, אסור להתייאש”.

מה ילדי תל אביב אוהבים לקרוא? “קומיקס הכי הולך – ויש ספריית קומיקס לילדים וגם למבוגרים (ילד מגיל 14 כבר ילך לזה של המבוגרים), ספרי פנטזיה תמיד הולך – וכן ‘הארי פוטר’ עדיין הוא רב מכר, וזה לצד דבורה עומר, גלילה רון פדר ועוד. יש סדרות שקצת איבדו את זה, ואנחנו מדללים. חלק מהדברים הולכים למחסן (אם כי אפשר להזמין אם רוצים משהו מסוים, ואני מעלה את זה חזרה). יש כל הזמן ספרים חדשים שמגיעים לתערוכה, ויש פה גם ספרנית אגדית בשם נועה דגן, מלאת חוש הומור ושתמיד תדע איזה ספר מתאים לכל אדם ובדיוק לפי הטעם שלו”.

ממשיכים לקנות ספרים חדשים? “יש לנו מחלקת רכש, ולבית אריאלה מגיעים כ-7,000 ספרים חדשים בשנה, כאשר אלינו מגיעים לפחות 20 ספרים חדשים בכל שבוע. אנחנו מקבלים גם הרבה מתרומות. אני לוקחת הכל, משאירה מה שצריך, ומה שלא – הולך לספריות הפזורות בעיר או לספריות הרחוב”.

זו הספרייה היחידה בארץ שפתוחה בשבת? “בוודאות הספרייה היחידה בתל אביב, ואני כמעט בטוחה שגם בארץ. זה בהחלט מצדיק את זה. אנחנו כעובדי עיריית תל אביב לא יכולים לעבוד בשבת, לכן סטודנטים מחזיקים את זה בשבת ועושים עבודה נפלאה. לפעמים בקיץ, יכולים להיות פה גם 80 צעירים בבת אחת – כאשר חלק קוראים על הרצפה, ואני צריכה לעבור בזהירות למשרד שלי מבלי לדרוך על אף ילד. והכי מצחיק לראות, את האבא שמביא את הילד לקרוא והוא עצמו נרדם ונוחר פה על אחד הפופים. כשהילד קורא גם בלי עזרת האבא, אנחנו יודעים שהצלחנו”.