כשתל אביב לוחצת PLAY / נועם אליעזר

12 ימים.
זה כל מה שנדרש כדי להוריד את הדופק של תל אביב לאפס.

לא תמרור חדש, לא סופה ולא שביתה. אלא מלחמה. פחד. עצירה. תל אביב, העיר שלא עוצרת לרגע , עצרה. רחובות שהתרוקנו. בתי קפה סגורים. מופעים שבוטלו בזה אחר זה. אפילו הצופרים האורבניים של שליחים, אופניים, מוזיקה מחלונות כמעט נעלמו.

היא לא נרדמה. היא נאלמה.

אבל אז, ביום אחד פחות או יותר זה נגמר. תוך פחות מ־48 שעות מרגע שהאיום הוסר תל אביב לא רק חזרה, היא התנפלה על השגרה. “הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. כולם חזרו להזמין, לתכנן אירועים, להזמין הופעות. כאילו מישהו לחץ ‘פליי’ על החיים”, העידה בפניי שירה, מפיקת תרבות.

בתוך שעות ספורות מרגע שוך האיום, נרשמה חזרה מואצת לחיים בעיר: בתי הקפה התמלאו, המסעדות שבו לפעול, מופעי תרבות נקבעו מחדש, ותנועת האנשים ברחובות חזרה במלוא העוצמה. על פי התרשמות כללית של בעלי עסקים ופעילי תרבות בעיר, מרבית הפעילויות הכלכליות והתיירותיות חזרו כמעט במלואן בתוך פחות מ-48 שעות.

זו תל אביב. היא לא עוצרת באמת. היא שואבת אוויר ואז מזנקת.

לא עוצרת תל אביב. צילום: נועם אליעזר

האם זו הדחקה או ריפוי? האם זו שרידות או בריחה? הנוירוביולוג אנדרו הוברמן מאוניברסיטת סטנפורד טוען אחרת:

“המוח מזהה תנועה פיזית כתגובה לחיים. כשאנחנו זזים אנחנו מאותתים לעצמנו ולמערכת העצבית: אנחנו חיים. אפשר להתחיל להחלים”.

בתל אביב נראה שהתנועה קדמה להחלמה. לא חיכו לעבד את המלחמה. לא חיכו לנשום. פשוט זזו. תל אביב היא עיר של דופק, לא של המתנה. לא כי היא מתעלמת, אלא כי ככה היא מרפאה.

יש בזה משהו עמוק: תל אביב לא שורדת דרך עצירה אלא דרך תנועה. היא לא מתקנת דרך דיבור אלא דרך עשייה. היא לא נרגעת היא זורמת.

אחרי כל סערה, עולה אותה שאלה: איך אנחנו, בני האדם, חוזרים? תל אביב לא ענתה. היא פשוט התחילה לזוז.
היא לא ביקשה רשות להחלים. היא התחילה לחיות. והשאלה החשובה באמת אולי לא איך היא עשתה את זה אלא למה זה מצליח לה כל פעם מחדש?

והתשובה: תל אביב היא עיר שכולה אנרגיה – וזה נכון גם כשקצת נשבר לה הלב.

נועם אליעזר. צילום: פרטי

• הכותב נועם אליעזר הוא יועץ אסטרטגיה שיווקית ותל אביבי אמיתי