תנים ללא הפסקה

בשל הבנייה המסיבית בשנים האחרונות והיעלמות השטחים הפתוחים, התנים נדחקים יותר ויותר לתוך שכונות המגורים, ואנו פוגשים אותם לעתים קרובות יותר בערים, בין השאר גם ברחבי תל אביב.

אביהוא שרווד, יו"ר עמותת "למען חיות הבר", מספר על התופעה ל"מעריב": "התנים ממש השתלבו במרקם החיים העירוניים ויש אפילו מקרים שעלו לכותרות של תנים שבוחרים לגדל את גוריהם בחצרות בתים. בניגוד לתנים בטבע כמו ברמת הגולן או בנגב, הם לא יהססו לטרוף חתול כשהם מגדלים את הגורים זה לצד זה".

תן. צילום: יואל פלדי

חלק מהתושבים אוהבים ומקבלים את השכנים החדשים, ואחרים מרגישים מאוימים. האם אנחנו צריכים לחשוש מהתנים? לדברי שרווד, אחת הבעיות של התנים היא יחסי ציבור גרועים שמם עולה בכל פעם שמוזכרת המילה "כלבת": "חשוב לציין שהמדינה מחסנת את היונקים ממשפחת הכלביים פעמיים בשנה בחיסונים נגד כלבת, ובעשרים השנים האחרונות לא היו מקרי כלבת במרכז הארץ. בדרך כלל התנים העירוניים אינם מהווים הפרעה או מטרד, הם אפילו הפכו חלק מהמערכת האקולוגית העירונית ושומרים על האיזון שלה בכך שהם ניזונים ממכרסמים, זוחלים ופגרים – מעין סניטרים של הטבע".

באביב, נקבות בהיריון המחפשות מקום שקט להמליט בו מגיעות לשכונות המגורים שלנו, מאחר שכבר לא נשארו מקומות בטבע. לאחר שהגורים נולדים, האימהות המגוננות עשויות לחשוף שיניים על העוברים והשבים, בעיקר על בעלי הכלבים. תקריות כאלה מעלות את רמת הפחד ויוצרות לחץ על העיריות לפעול נגד התנים.

"כאן המקום להזכיר שהתן הוא חיית בר מוגנת שאסור לפגוע בה, ואין אפשרות לסלק את התנים מהערים לחלוטין", מוסיף שרווד.

תן. צילום: יואל פלדי

עדיף לא להתקרב לתנים ולא להאכיל אותם. תנים שהתרגלו לקבל אוכל מאנשים מאבדים את הפחד הטבעי שלהם מהאדם ואת יכולתם למצוא מזון בכוחות עצמם. הם עשויים לגשת גם לאנשים שאינם מעוניינים בקרבתם, ולכעוס אם לא יאכילו אותם. במקומות שבהם התושבים מאכילים חתולים, חשוב לאסוף את שאריות המזון ולדאוג לכך שפסולת אורגנית תושלך רק למכלים אטומים וחסיני פריצה. עמותת "למען חיות הבר" משקיעה מאמצים רבים בהשכנת שלום בין התושבים לחיות הבר. שרווד מסכם: "המלחמה הקשה ביותר שלי היא בסטיגמות. אנחנו חייבים ללמוד לחיות לצד הטבע, הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, כשם שאנו חלק בלתי נפרד ממנו".