מפלצת בטון בנסיגה / שולה קשת
אתמול, כשישבתי מול חברות וחברי הוועדה לתשתיות לאומיות (ות”ל) בדיון המכריע שאישר את קידום תוכנית תת”ל 149, לא ראיתי רק שרטוטים הנדסיים. ראיתי את פניהן ופניהם של אלפי נשים וגברים שצעדו איתי ברחובות דרום תל אביב, בשכונות נווה שאנן ושפירא, לאורך יותר משלושה עשורים.
העסקאות, המחירים והזדמנויות הנדל״ן – הצטרפו לקבוצת הוואטצאפ של תל אביב אונליין – לחצו כאן.
הצטרפו כעת לקבוצת הוואצאפ שלנו להשקעות נדל”ן בחו”ל – לחצו כאן.
רחוב לוינסקי – המקטע המזרחי שליד התחנה המרכזית החדשה. צילום: אביה בן דוד
החלטה דרמטית
הדיון הסתיים בהחלטה דרמטית.
עד להקמת מבנה הקבע העתידי של התחנה המרכזית סמוך למחלף בן צבי, התחנה תפונה למסוף זמני, בשולי מקווה ישראל.
המסוף יכלול תשתיות מודרניות, עמדות טעינה לאוטובוסים חשמליים, וחיבור למערכות הסעת המונים. זהו פתרון ביניים הכרחי שיאפשר נשימה למי שחיות וחיים כאן. המהלך הזה איננו מתנה, שקיבלנו מהממסד, אלא תוצאה של התעקשות קהילתית עיקשת, שסירבה להתעייף גם כשנדמה היה שכל הסיכויים נגדה.
30 שנות מאבק
אני חוזרת שלושים שנה לאחור.
שנה לאחר פתיחת התחנה המרכזית החדשה, כשכבר אז הבנו את גודל האסון והקמנו את ועד הפעולה הראשון לפינוי האוטובוסים, נפגשתי עם אחד ממנהלי התחנה. הוא הביט בי בביטול ואמר: שולה, תפעלו שנה-שנתיים, תתייאשו ותפרשו ואנחנו ננצח.
שלושים שנה אחרי, התשובה ברורה. אנחנו עדיין כאן. המנהלים התחלפו, בעלי השליטה השתנו, אינטרסים באו והלכו, הקהילות נפגעו, אך המאבק נמשך.
זהו אחד המאבקים הארוכים והמורכבים שידעה מדינת ישראל, והוא הוכחה לכך, שסולידריות אנושית חזקה מבטון ומכסף. הדרך הייתה רצופה תקוות שנשברו והישגים שהתמסמסו תחת שיקולים פוליטיים וכלכליים צרים, אך לא הפסקנו להיאבק.
זיהום אוויר כבד
לאורך השנים ראיתי כיצד המרחב נשחק.
זיהום אוויר כבד ומתמשך, ריכוזים גבוהים של חלקיקים נשימים ותחמוצות חנקן הנפלטים מאוטובוסים ומנועי דיזל, רעש בלתי פוסק ועומסי תחבורה קיצוניים הפכו את החיים כאן למפגע בריאותי של ממש. ילדים וילדות גדלים בתוך מציאות של אוויר מזוהם, תחלואת נשימה, אסתמה ומחלות לב, ומבוגרות ומבוגרים משלמים מחיר בריאותי יומיומי.
לצד זיהום האוויר, הקרקע והמרחב הציבורי נפגעו, החום העירוני התגבר, והיעדר שטחים ירוקים העמיק את הפגיעה באיכות החיים.
סמים וסחר בנשים
אם לא די בכך, התחנה הפכה למוקד של פשיעה ואלימות, תחנות סמים וסחר בנשים.
המאבק בתחנה מעולם לא היה רק על נתיבי תחבורה. תנועת אחותי למען נשים בישראל, יחד עם המרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן וארגון מגמה ירוקה, חיברו בין המאבק המגדרי למאבק הסביבתי והציבורי. יחד חשפנו כיצד התחנה הפכה לשטח הפקר שבו נשים חוות אלימות קשה, הטרדות ופחד יומיומי בתוך המבנה המבוכי ובסביבתו.
המציאות הזו מובילה להדרה שיטתית של נשים מהתחבורה הציבורית. כאשר המרחב התחבורתי המרכזי הוא מרחב אלים ופוגעני, נשים נאלצות לוותר על שירות בסיסי או לעבור מסלול ייסורים רק כדי להגיע הביתה.
מציאות של הפקרה
הזנחת המבנה ע”י חברת נצבא, לצד שתיקת הרשויות לאורך שנים, יצרה מציאות של הפקרה.
בדיון אתמול הייתה תמימות דעים שלא ניתן להמשיך כך, והובהר כי התחנה היא מוקד זיהום ופשיעה שחייב להתפנות.
אנו מציבות את ביטחון הנשים במרכז, מתוך הבנה שזיהום סביבתי ואלימות מגדרית הם שני צדדים של אותה הפקרה.
הדיון בוות”ל הוא הוכחה לכך שכאשר קהילה מתארגנת ותובעת צדק – הממסד נאלץ להקשיב.
לוחות זמנים לביצוע
לא נאפשר עוד להסתפק בהצהרות.
הציבור בדרום תל אביב דורש ביצוע, שקיפות ולוחות זמנים מחייבים.
ההחלטות שמתקבלות היום אינן רק תיקון של עוול היסטורי, הן מבחן אמיתי לאחריות של מקבלי ההחלטות בהווה.
מספר עקרונות מנחים לעתיד המתחם ליום שאחרי:
יש לקדם תהליך שיקום תכנוני וסביבתי כולל של מתחם התחנה המרכזית, מתוך ראייה ציבורית רחבה ובהתאם לעקרונות ניהול מקרקעין ותכנון ציבורי, כך שהמרחב יחזור לשרת את הציבור ואת הקהילות הסובבות אותו.
כל התערבות במבנה, לרבות פירוק חלקים ממנו אם יידרש, חייבת להתבצע באופן מדורג, מבוקר ומפוקח, בליווי ניטור סביבתי מחמיר, כדי למנוע יצירת מפגע חדש של אבק, רעש וזיהום בנייה הפוגע בתושבות ובתושבים הסמוכים.
יש לבחון הפעלת מלוא הכלים הציבוריים והתכנוניים העומדים לרשות המדינה והרשויות, לרבות שינוי ייעוד, הסדרה תכנונית מחייבת, ובמידת הצורך גם שימוש בכלים של הפקעה לצורכי ציבור, כך שהמרחב לא יישאר נתון לאינטרסים פרטיים בלבד ויוחזר לטובת הכלל.
לא למגדלי יוקרה
דרום תל אביב אינה זקוקה לעוד מגדלי יוקרה שידחקו את התושבות והתושבים החוצה.
אנו דורשות ריפוי עמוק הכולל שטחים ירוקים, הפחתת עומסי תנועה, שיקום סביבתי של הקרקע והמרחב הציבורי, מוסדות תרבות, דיור בהישג יד ודיור ציבורי. המרחב שיתפנה חייב לשרת את הקהילות שנשאו בעול במשך עשורים, ולא להפוך לטרף ליזמי נדל”ן.
פינוי האוטובוסים חייב להיות מלא ומוחלט, ללא השארת שלוחות מזהמות במבנה הקיים, ותוך שיתוף ציבור מהותי שבו לתושבות ולתושבים יש קול מכריע בעיצוב עתידם.
מאבק בנימה אישית
אסיים בנימה אישית.
כשאני חוזרת לאותה פגישה מלפני שלושים שנה, אני מחייכת. הוא טעה. לא התייאשנו ולא פרשנו.
שכונות דרום תל אביב אינן רק זירת מאבק, הן בית, שורשים וקהילה שמעניקים כוח.
בכל פעם שהריאות כאבו מהפיח ובכל פעם שהלב נחמץ למראה העוולות, ידעתי שאסור לנו לשתוק.
היום, כשנוצרים סדקים נוספים בחומות האטימות של הממסד, אני חשה גאווה עמוקה בקהילות שלנו. המאבק הזה מוכיח שגם מול אינטרסים חזקים, הסולידריות של תושבות ותושבי דרום העיר חזקה יותר מהכול.
אנחנו נמשיך לעמוד על המשמר עד שהאוויר כאן יהיה נקי, לא רק מזיהום אלא גם מהפקרה ומאלימות.
דרום תל אביב חוזרת הביתה – ועד אז המאבק נמשך!
הכותבת – שולה קשת קשי – היא חברת מועצת עיריית תל אביב מסיעת “כולנו העיר”, יו”ר ועד שכונת נווה שאנן ומנכ”לית תנועת אחותי למען נשים בישראל.
חברת מועצת העיר ת”א יפו שולה קשת. צילום: פרטי
הצטרפו לקבוצות הווצאפ של תל אביב אונליין:
קבוצת תל אביב יפו כללית – לחצו כאן.
קבוצת הנדל”ן – לחצו כאן.
קבוצת צפון ת”א – לחצו כאן.
קבוצת מרכז ת”א – לחצו כאן.
קבוצת דרום ת”א – לחצו כאן.
קבוצת מזרח ת”א – לחצו כאן.
קבוצת יפו – לחצו כאן.
קבוצת TLZ מי ומי – לחצו כאן.
לדף הפייסבוק של “תל אביב אונליין” – לחצו כאן.
לעמוד האינסטגרם של “תל אביב אונליין” – לחצו כאן.
לערוץ הטלגרם של “תל אביב אונליין – לחצו כאן.
כל העיניים של העשירים על הנדל”ןחייתי בפלורנטין מעל 40 שנים בשכר דירה ומשנה לשנה השכירות דואה 6מתיקרת
אחרי 40 שנים אין ברירה ואני במעבר לצפון
לצערי מדינת תל אביב פולטת אותנו החוצה
לטובת טייקונים עשירים
בושה בושה
כרגיל, מעבירים את הבעיה ממקום אחד למקום אחר.