דברה מסינג קיבלה את המפתח, אבל אין לה גישה למנעול

ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, העניק השבוע את “מפתח העיר” לשחקנית האמריקאית-יהודייה דברה מסינג, במהלך ביקורה בישראל. הנימוק לא היה הישג אמנותי, אלא הוקרה על פעילותה ההסברתית מאז 7 באוקטובר.

הבחירה הזו ממקמת את המפתח בתוך הזירה הציבורית: לא עוד מחווה תרבותית כללית, אלא הצהרה פוליטית מכוונת, שמנצלת סמל עתיק כדי לנסח מסר עכשווי.

מאיפה הגיע המנהג

שורשי המסורת של מתן מפתח העיר נעוצים בערי ימי הביניים המבוצָּרות. שערי העיר ננעלו בכל לילה, והמפתח היה חפץ פונקציונלי בעמדת כוח. כשהעיר העניקה מפתח לאורח רם מעלה, היא העניקה למעשה “חופש כניסה ויציאה”, הכריזה עליו “חבר מהימן של תושבי העיר” והעבירה לידיו סימן ממשי של אמון וריבונות.

זה היה רגע שבו חפץ קטן גילם שליטה מוחשית על מי רשאי לחצות את הסף.

באותם ימים המפתח שימש גם אות לכניעה. מסירת המפתחות לצבא כובש סימלה העברת ריבונות. הדוגמה המכוננת היא כניעתו של בואבדיל בגרנדה, בינואר 1492, כשהעביר את מפתחות אלהמברה לפרדיננד ואיזבלה.

אותה שרשרת העברה לא הייתה גינון בלבד, אלא מבנה סמלי־משפטי שהפך בעלים בעיר. הדואליות הזו – בין אמון מרצון לכניעה מאונס – היא שמסבירה כיצד הפך המפתח לסמל רב עוצמה, גם כשהחומות כבר אינן.

מ”חירות העיר” למפתח טקסי

כדי להבין אם נשאר למנהג מימד מעשי “מעבר לסמל”, יש להביט במסורת האחות הבריטית – “חירות העיר”. בעבר נשאה “חירות העיר” זכויות חוקיות וכלכליות: מעמד “פרימן”, הזכות לסחור, להחזיק רכוש ולהיות מוגן, וליחידות צבאיות – זכות כניסה בתהלוכה.

עם דעיכת תפקידן הצבאי של החומות במאה ה-19, המפתח הפונקציונלי פינה מקום ל”מפתח נוי”.

זהו אובייקט גדול ומעוטר שאינו פותח דבר, אך מצטלם מצוין ומסמן הוקרה אזרחית.

אין פריבילגיות, יש מסר

התשובה הישירה לשאלה מה מעניק המפתח כיום פשוטה: לא פריבילגיות. אין זכויות, אין הטבות, אין דילוג על חוקי עזר. הערך מצוי בזירת הסמלים – בהכרה הציבורית, בתעודה, במחווה.

המפתח הוא כלי הצהרתי חד: הוא אינו עושה דבר, ולכן הוא יכול לייצג כמעט כל דבר. ברגע ההענקה הוא ממלמל בקול רם את מה שהעיר מבקשת לומר.

בקיצור, לדברה מסינג אין גישה למנעול העיר – אבל המון כבוד והוקרה.

דברה מסינג. באדיבות: אתר הסינמטק, אתר Yes

תל אביב-יפו: שני מסלולי כבוד

בתל אביב-יפו פועלים למעשה שני צירי הוקרה. הראשון הוא “יקיר העיר”, מסלול ממוסד תחת תקנון ברור: תושבות בעיר, גיל 70 ומעלה, זיקה משמעותית ופעילות יוצאת דופן בתחומים מוגדרים. זהו מסלול עם ועדות, פרסומים רשמיים ורצף תיעודי. השני הוא “מפתח העיר” – מסלול גמיש, לא מקובע בתקנון קשיח, הנתון לשיקול דעת הנהגת העיר ומשמש בעיקר מול אישים שאינם עומדים בקריטריוני ה”יקיר”.

ההבחנה הזו קריטית: “מפתח העיר” אינו שכפול קליל של “יקיר העיר”, אלא כלי דיפלומטי עם תפקיד משלו.

בדיקה בארכיון העירוני ובמקורות גלויים מצביעה על כך שאין רשימה דיגיטלית ומוסדרת של כלל מקבלי “מפתח העיר” מאז הקמת העיר. זה אינו כשל ארגוני מקרי, אלא תוצאה ישירה של אופיו הגמיש והדיסקרטי של העיטור. כדי לכונן רשימה מלאה יידרש מחקר ארכיוני פיזי ומעמיק.

העובדה הזו עצמה היא ממצא: כשכלי נועד להגיב לרגע, הוא פחות מקפיד להשאיר אחריו רשימת פרסים שנתית, ויותר מבקש לייצר השפעה סימבולית מיידית.

טקס הענקת המפתח לדברה מסינג. צילום: עיריית ת”א-יפו

מי קיבל – ומה זה מלמד

על סמך תיעוד גלוי עולה רשימה חלקית ומייצגת. דברה מסינג קיבלה את המפתח בנובמבר 2025 כהוקרה על פעילות הסברתית; בריאן וילסון קיבל ביוני 2016 לרגל הופעתו הראשונה בישראל; מוריסי קיבל ביולי 2012 על רקע הופעתו ותמיכתו הפומבית; וטום ג’נינגס קיבל בראשית שנות האלפיים בהקשר של דיפלומטיה אזרחית ושיתוף פעולה מקצועי.

בכל המקרים הללו מדובר באישים שאינם תושבי העיר. לעיתים המעניק הוא ראש העיר ולעיתים סגנו או בכיר מקצועי. התבנית ברורה: “מפתח העיר” משמש בעיר כשפת מחווה בינלאומית וגמישה – תרבות, הסברה, מקצועיות אזרחית.

המקרה של דברה מסינג

הטקס למסינג מחדד את השימוש הפוליטי-תרבותי בכלי. הבחירה להאיר את פעילות ההסברה מאז 7 באוקטובר – ולא למשל קריירה טלוויזיונית – משבצת את המפתח במקום שבו הוא אפקטיבי ביותר כיום: במה ציבורית שמאפשרת לעיר לשדר ערכים ובריתות.

כשהחומות נעלמו, המפתח עבר טרנספורמציה: מכלי שממש פותח שערים, לסמן שמגדיר גבולות זהות. פעם הוא הכריז מי נכנס, היום הוא מצהיר מי מוזמן לשבת בשורה הראשונה של תודעת העיר.