לפעמים סיוטים מתגשמים. אסור לעצור

ברכבת חזרה לתל אביב מההפגנה הראשונה ליד הכנסת בירושלים, על אף שהיו דחוסים כסרדינים בתוך הקרונות בלי אוויר לנשימה, חשו הנוסעים דווקא רווחה קלה, במובן הנפשי. הנה כי כן הם לא לבד. מצב הרוח היה מרומם יחסית לתנאים. מפגן הכוח העצום, אמרו לעצמם כולם, חייב לשאת תוצאות.

כמה מהנוסעים, בגילאי 40-50, נזכרו בשיעורי האזרחות של ילדותם, בגאווה הגדולה שהפיחו בנו על היותה של ישראל פנינה דמוקרטית בלב הג'ונגל. על המונח הברור מאליו כל כך – הפרדת רשויות, זה שהיה מקור גאוותה של האומה הצעירה. איך ייתכן, תהו הנוסעים הדחוסים, שמישהו באמת חושב לחרב את בסיס הדמוקרטיה הישראלית שעליו חונכנו בשיעורי האזרחות?

למרבה הצער ובניגוד לתקווה, לא המחאה הראשונה בירושלים וגם לא השנייה שינו את פני הדברים. גם 7 שבועות של הפגנות סוערות בכל רחבי הארץ – לא. זהו קרב לא הוגן. מן העבר האחד – המציאות המחברת המונים מכל השכבות והגילאים והמגזרים למחאה אחת גדולה שלא הייתה כדוגמתה נגד ההפיכה המתוכננת. מצד שני – המציאות המדומה והמרומה שמייצרים דודי אמסלם, ארי שמאי וחבריהם שמובילים את השיח בישראל לשיאים מחפירים של רדידות. אמסלם תוקף את "מחאת הרולקסים" ופוסל במומו שלו ושמאי מוכיח שתמיד יש לאן לרדת, כמו לדוגמה להאשים את הוריהם וסביהם של המפגינים כי סירבו להשתתף במרד גטו ורשה.

ולחשוב שיש בפנינו עוד כמה חודשי חקיקה.

מספיק לשוטט מעט ברשתות החברתיות אחרי העברת החוקים בקריאה ראשונה, כדי להבין שהאופטימיות התחלפה אצל רבים מהמתנגדים בתחושת מועקה. מולם ניצבים רוטמן את לוין שעומדים במילותיהם – ודורסים בנחישות מקפיאה את הדמוקרטיה הישראלית יחד עם הכלכלה. איש מתחום הביטוח סיפר השבוע על סף דמעות על הטלפונים שהוא מקבל מלקוחות שלו. לפעמים סיוטים מתגשמים.

אולי זו ההבנה שזה לא יהיה קל. שאין מה לבנות על תובנת פתע של יוזמי המהפכה שמרסקת את החברה בישראל. אם בהתחלה היו מי שבנו (שוב) על תחושת האחריות של בנימין נתניהו – הרי שכיום ברור שאין על מי לבנות. אלה שטוענים כי הוא "איבד שליטה" על האירוע – טועים. הוא ויתר על השליטה מראש לטובת סמוטריץ' את בן גביר והבן יקיר לו, יאיר, שהראה השבוע לאן הוא מכוון כשהאשים גם את השב"כ בהפיכה.

שלט בהפגנה בעזריאלי. צילום: פרטי

ודווקא בגלל שיעורי האזרחות, אפשר להיות קצת אופטימי. את ההתנגדות העממית נגד ההפיכה המתחוללת אי אפשר יהיה לעצור לנצח. יש כאן דורות שגדלו על ערכי הדמוקרטיה. ישראל מדינה לא פשוטה לחיות בה. אם "להיות עם חופשי בארצנו" יישאר רק משפט משיר – מי יישאר פה לממן את חגיגת המימון של משפחת נתניהו? לא מומלץ לבנות על גולדקנופף ובטח לא על דרעי שמעדיף תמיד להיות בצד המקבל.

דברים שאמרתי אתמול בכנס "האנשים של המדינה" של @YediotAhronot, בנושא המהפכה המשפטית שמאיימת על קיומנו כאן. pic.twitter.com/SdbWdM4m5x

— רון חולדאי (@Ron_Huldai) February 22, 2023

ראש העירייה רון חולדאי, צריך להודות, היה בין הראשונים לזהות לאן זה הולך והתבטא בחריפות כלפי מהלכי הממשלה מהשלב הראשון. גם השבוע המשיך בקו האגרסיבי שלו ביחס למחאה ואחרי שנזף ביעל דן בגל"צ, אמר בוועידת ידיעות  אחרונות: "אני יודע שבהתחלה אף אחד לא ירגיש כלום, אבל אני לא רוצה לציין איפה לא הרגישו שום דבר ב-1933, אחר כך זה מגיע". אז נכון שהקו התקיף הזה משרת את חולדאי גם בפן הפוליטי – אבל במבחן המציאות ולנוכח קצב החקיקה והתבטאויות חברי הקואליציה – תחזיותיו הקודרות כבר לא נראות מופרכות כל כך.

הייאוש אינו אופציה כעת למתנגדים. זה הזמן של כל מי שלא מעוניין להתגורר בנסיכות נתניהו – עם ימין משיחי בואך מדינת הלכה חרדית – חייב לצאת מהבית, גם אם לא עשה זאת עד כה. מוצ"ש הקרוב הוא מבחן חשוב למחאה. יכול להיות שגם לאחריו המציאות לא תשתנה, אבל הוא יבהיר לשומרות הסף של מערכת המשפט שעומדות בפני רגע האמת: אתן לא לבד.

דגלים בהפגנה מול הכנסת בירושלים. צילום: תל אביב אונליין