תתחדשו: הסיוט של דרום תל אביב פתח סניף בצפון / מוטי כ"ץ

כהשהטלפונים לא הפסיקו לצלצל לפני כמה שבועות בזמן ששהיתי בחו"ל, הנחתי שקרה משהו בשכונת נווה שאנן בדרום תל אביב, מקום מגוריי. כשלבסוף עניתי לטלפון, על הקו הייתה ידידתי, שסיפרה לי בקול מבוהל: "לא שמעת את החדשות? ה- SSQ הגיעו לצפון העיר!", ועדכנה אותי על מקרי האלימות המחרידים שאירעו.

"אוי, אוי, אוי", צקצקתי בלשוני, "ברוכים הבאים למציאות היומיומית שלנו בשכונות הדרום".

"אני מפחדת שהם פתחו בצפון סניף חדש," אמרה ידידתי.

"תתחדשי מותק, ברכות על הסניף החדש NSQ – צפון. מבטיח לשלוח פרחים לחנוכת הסניף כשאחזור".

כנופיית נערים בבית קפה תל אביבי. צילום מתוך דף הפייסבוק של ינון מגל, לפי סעיף 27 א

צקצוקי לשון ואמפתיה

צריך לומר: כולם צבועים בכל מה שנוגע למציאות היומיומית האלימה בדרום תל אביב שקיימת כבר שנים. כמו ידידתי המקסימה כולם החרישו כשאירעו מקרי אלימות בשכונות שלנו ועשו כה מעט – כמעט כלום, צקצקו בלשונם באמפתיה וחזרו לשכונותיהם המוריקות והשלוות נטולות האלימות והטרור.

הרבה דיווחים ומיתוסים נקשרו לכנופיית ה- SSQ האלימה.

הארגון נחנך בשכונת שפירא, ועם השנים דווח כי התווספו סניפים, או חקיינים למותג הנחשק בערים בת ים, אור יהודה וערים נוספות.

חברי וחברות הכנופיות הם ילדי זרים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך,  שגדלו חשופים לפשיעה ולמחולליה, שהיו על סף ביתם, גני הילדים שלהם ובתי ספרם. את דרכם המקצועית הם החלו כפרחחים, והמרחק מפרחחות לעבריינות היה כפסע. לוואקום הזה בחייהם, נכנסו ארגוני הפשיעה הרבים שכבר שנים התבססו בשכונות דרום- לב העיר.

ילדים האלה הפכו להיות טרף קל עבור ציידים גדולים ואכזרים.

ד' שעושה רונדלים

גם  בשכונה שלי, בנווה שאנן החבוטה, קיים מודל דומה: תושבי השכונה מכירים היטב את ד' שעושה רונדלים מדי יום בכל רחבי השכונה ומפיץ סמים קשים. קשה לפספס אותו. ד' עובד עבור אחת מחמולת פשע הידועות והמוכרות בשכונה, ששוכרת עבורו דירה נאה בלב המקום, מעתירה עליו אש"ל ושאר פינוקים – ובתמורה קיבלו חייל חדש לארגון הנוצץ.

וכך, מונהגים בידי חמולות פשע מבוססות היטב נוצרה מפלצת שמייצרת פחד וטרור ברחובות. תשאלו את תושבי שכונות שש"ת (שפירא, שאנן והתקוה)  – " שתיים וחצי שכונות" כפי שאוהב לכנות אותם ראש העיר, רון חולדאי. "רק בשתיים וחצי שכונות יש בעיות",  התבטא פעם ראש העיר הוותיק, "שאר העיר בטוחה".

ה"חצי שכונה" היא שכונת שפירא שחציה אוכלוסייה ישראלית שמורכבת מתושבים ותיקים וחדשים; וחציה זרים. וכאמור משפירא נפתחה הרעה, הקרויה במקומותינו ה-SSQ. ולאור ריבוי הסניפים והחקיינים אולי פשוט אפשר לקרוא לה בשמה – הפשיעה בחברה הזרה.

כולם אשמים

חברי הטוב מאיר, בעלו וילדיו הקטנים חווים יחד עם תושבים ותושבות שכונת שפירא מידי יום הרבה מכל הטרור הזה. הם מתארים אוירה של פחד שמשליטים הנערים ברחובות, שבאה לידי ביטוי בוונדליזם, ביידויי אבנים, במקרי שוד ובאלימות – כל אלה מבוצעים בידי אותם נערים שלעיתים תוקפים סתם לשם האלימות, ברוח התקופה של ריבוי מקרי אלימות קשים בקרב בני הנוער בכל ישראל.

כל הגורמים נזעקו כשהאלימות והעבריינות "חצו את הקווים" ממקומה הטבעי התחום בחלק של העיר השקופה אל לב העיר הלבנה. השר הממונה על המשטרה, בן גביר, שהריח ריח שריפה ובחירות שממשמשות ובאות, הגיע מלווה במפכ"ל המשטרה, רנ"צ דני לוי, לביקור "שופוני" בשכונת התקווה שבה הותקפה בת 12 בידי הכנופייה.

שניהם הבטיחו משילות וגלגלו כהרגלם אחריות לבית המשפט.

סגן עיריית תל אביב, חיים גורן, שחי עצמו בשכונת שפירא, "נזכר" לקיים דיון חירום בעיריית תל אביב.  אולם, כל הגורמים – מדינת ישראל, עיריית תל אביב ומשטרת ישראל – גלגלו עיניים ואחריות כהרגלם בקודש.

אבל כולם אשמים:

ראשית כי שורש הבעיה היא שיעור אלימות גבוה בקרב חברת הזרים. האלימות נובעת מסיבות רבות: מלחמות בין קבוצות פוליטיות, תרבות שתיית אלכוהול שמובילה לאלימות כמעט מדי יום, זאת לצד אלימות במשפחה ונגד נשים; וכן, חוסר באחריות הורית.

כמו בסוגיות נפיצות אחרות, מדינת ישראל נמנעת כבר עשרות שנים מטיפול בבעיית המסתננים ובקביעת מעמדם בחברה הישראלית, נמנעת מקביעת ההגדרה מי זכאי לקבל מעמד של פליטות ותושבות. וכך צמח לו הדור השני של המסתננים, דור של ילדים שמדינת ישראל מסרבת להכיר בהם כתושבים שווי זכויות – איך יכול לגדול ילד כשהוא נטול כל תחושת שייכות וזהות?

מעט מידי, מאוחר מידי

משטרת ישראל, שמיהרה לבצע מעצרים ולהגיש כתבי אישום נגד חלק מהכנופייה, עושה מעט מדי ומאוחר מדי. אבל החמור מכך – הם לא מטפלים בשורש הבעיה – הטיפול באבות המייסדים של התופעה –  חמולות הפשע מהמגזר הערבי ששולטות באותם עבריינים ומנהלים אותם; אלה אבות הפשיעה – הכנופיות הן התולדה שלהם. הם אלה שמשליטים טרור, וראוי שהמחוקק והרשות המבצעת יכירו בהם כארגוני טרור, על כל מה שמשתמע מכך.

אבל גם לעיריית תל אביב ולקברניטיה יש יד בדבר. אלה מעולם לא התייחסו לילדי הזרים כשווים.

במהלך הסיורים שאני מקיים לקבוצות בשכונת נווה שאנן, אני מצביע על הפערים בהשקעה של עיריית תל אביב בילדי הזרים לעומת ההשקעה בילדים ישראלים – מגינות המשחקים החשוכות ועד הפשיעה סמוך למוסדות החינוך שלהם. במשך שנים הפצרנו בפני העירייה להתקין לילדים מתקני שעשועים ולדאוג להם להעשרה תרבותית – ילדים אלו גדלים להורים קשי יום שמסיימים את עבודתם בשעות הקטנות של הלילה ומותירים את הילדים לשוטט ולשחק ברחובות שורצי פשיעה ואלימות.

תושבי תל אביב הזדעזעו לפני כעשור על מקרי מוות שאירעו ב"מחסני הילדים" – גני הילדים המאולתרים ומסכני החיים שבהם נחנקו למוות ילדים מצפיפות.

רק לאחר החשיפה והביקורת נאותה העירייה לבנות עבור אותם ילדים גנים ומוסדות חינוך. האם באותה רמה כמו בשאר חלקי העיר הלבנה? זהו שלא.

בבג"ץ שהגשתי עם 50 תושבים ותושבות לפני כשלוש שנים הצגנו בפני השופטים כיצד מטרים ספורים מקריית חינוך "מפוארת" מסביב לגינת לוינסקי,  שכללה אשכול גני ילדים ובתי ספר של מאות רבות של תלמידים ותלמידות, פעלו בתי זונות ותחנות סמים בפרהסיה – מול מוסדות חינוך.

לא הועילו כל הפניות שלנו, תושבי השכונה, למינהל החינוך, למינהל קהילה, למשנה למנכ"ל ולראש העיר בדרישה להעניק לילדים סביבת חינוך בריאה.

אבל את איש החינוך בדימוס, המנהל המיתולוגי של "גמנסיה הרצליה", מר רון חולדאי, זה לא עניין.

לא צריך להיות יועץ פדגוגי כדי להבין שגם אם הילדים ידקלמו את ביאליק ויפתרו משוואות בשני נעלמים, כשממולם מתקיימים בשוויון נפש תחנות סמים וזנות –  הם עלולים להידרדר לעולם הפשע. זו לא משוואה בשני נעלמים.

שופטי ושופטות בג"ץ עשו לזה סוף באחת והורו לסגור את כל בתי הזונות. אולם, כל תחנות הסמים עדיין במקומם, אם תהיתם. ברור לכול שבשום מקום אחר בעיר הלבנה, כל  זה לא היה מתקיים, אך עבור הרשויות דמם של ילדי הזרים היה תמיד סמוק פחות.

מעצר חשודים בסחר בסמים בהיקפים גדולים בדרום תל אביב. צילום: משטרת ישראל

הילדים של כולנו

בפגישה שקיימנו בתחילת השנה הנוכחית, תושבי ותושבות שכונת נווה שאנן, עם מפקד תחנת שר"ת, סנ"צ גליל עמשה, וכל סגל הפיקוד המשטרה וסל"ע, נכח גם מיכאל, נציג הקהילה הזרה, שהיטיב לתאר בפני הנוכחים את תמונת המצב בקרב בני הנוער בקהילה הזרה, את הסכנות שאורבות להם, ובעיקר את חוסר האונים של ההורים: "כולם יודעים מה קורה בשכונת שפירא, אני מתקשר למשטרה כל לילה וכל יום. יש בלגן, אני רואה את זה, אני רואה שאתם סובלים, פנה מיכאל לנוכחים, גם ההורים של הילדים שלנו סובלים.

"הילדים האלה, יצאו מהידיים של ההורים שלהם… אז מאחוריהם יש כמה כנופיות של עבריינים, שההורים לא שולטים בהם. העבריינים מגיעים לשכונת שפירא, ולפעמים הילדים נעלמים כאן לשבוע.

"הילדים האלה לא יכולים להגשים את החלומות שלהם: הם לא הולכים לשרת את המדינה, כי לא מאפשרים להם להתגייס לצה"ל. גם ללמוד באוניברסיטה – לא נותנים להם (המדינה). הילדים האלה בסוף נופלים אל הסמים והופכים לעבריינים. ובסוף כולם סובלים", סיים מיכאל.

הכתובת הייתה על הקיר במשטרה.

מייד אין איזראל

ואל תוך כל הכאוס הזה נכנסו עוד פרחחים – עבריינים, תוצרת כחול לבן , אלה שמריחים שריפה ועטים עליו כמוצאי שלל רב. זו שעתם הגדולה להטיל אימה על אוכלוסייה חפה מפשע שרק רוצה לחיות בכבוד, כמו מיכאל.

זו שעתם של הפרחחים והפירומנים האלה לנפץ חלונות, להטיל אימה על נשים וילדים – מראות שמזכירים זמנים אפלים.

ועכשיו הם גם בצפון. "שלא יתחסדו, שלא יעמידו פנים שלא ידעו", אמרתי לידידתי הצפונים, "כולם הכשירו את הקרקע לתופעת ה-SSQ. שיתחילו לתקן, לשקם, ולכלוא את האשמים האמיתיים – אולי אז יתחיל התיקון".

מוטי כ”ץ הוא פעיל חברתי בשכונת נווה שאנן.
ומקיים סיורים לקבוצות בשכונה. הרשמה לסיורים >>>

מוטי כץ. פעיל בשכונת נווה שאנן. צילום: פרטי