סמ"ר גיא אלגרנטי ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה

"התגבר על הקשיים בזכות רצון כביר, התמדה וחוסר וויתור לעצמו"

במרכז רוזין ברמת אביב, נערך טקס מרגש לזכר חללי מערכות ישראל. תושבי השכונה הזילו דמעה מדברים שנשאו איל אלגרנטי לזכר בנו גיא וצ'לה בכר לזכר בנה חיים
אירית מטיאס | 05.05.2022

איל אלגרנטי מרבה להנציח את זכר בנו, סמ"ר גיא אלגרנטי ז"ל ששרת בצנחנים ובהמשך ביחידת מגלן. גיא נפל ב-2014 במהלך "צוק איתן".

קרב במהלכו סייע לחלץ פצועים למרות פציעתו הקשה, כשביקש שיחלצו את חבריו ויטפלו בהם לפניו והתעקש להגיע בכוחות עצמו לנקודת פינוי הנפגעים ונפטר בבית החולים בהיותו בן 21. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול כשעל המצבה נכתב: "גיא אהובנו. אהבתך, מסירותך, נחישותך, טוהר מידותיך נר לרגלינו. בתוכנו הנך. אמא, אבא והאחיות".

איל: "המאפינים העיקריים שאפינו את גיא היתה דבקות במטרה וחברות טובה. גיא לא היה הכי טוב בהכל, כשהגיע למגלן למקום ששכנו בו אריות גילה שהוא בין הרצים הבינונים וגם התקשה בטיפוס בחבל, אבל בזכות ההתמדה והרצון גיא שיפר את היכולות שלו. התאמן רבות בטיפוס בחבל, ויתר על ההמבורגרים והחל לאכל בריא ואכן עשה קפיצה מרשימה במהלך המסלול. גם בניווטים בהתחלה הרבה להתברבר אבל השקיע רבות בלימוד והשתפר. גם זכורה לי שיחת הטלפון שהתקשר למחרת ניווט הבודד הראשון, גיא הגיע בין הראשונים לנקודת הסיום והמפקדים אמרו לו בפליאה- 'אלגרה מה אתה עושה פה'.

גיא עם בני משפחתו. צילום: באדיבות המשפחה

"גיא הצליח להתגבר על הקשיים שלו בזכות רצון כביר, התמדה וחוסר וויתור לעצמו. חברים מספרים שבתום הקרבות העזים שנלחמתם בעזה, כשכולם נחו גיא ניקה את הנגב שעות ארוכות כדי שהוא לא יאכזב בשעת מבחן.

"ממפקדים למדתי, שגיא תמיד מילא את ההוראות כלשונן, אך כשהתווכח איתם זה לא היה על מנת להגיד "לא רוצה" אלא איך ניתן לשפר, איך ניתן לעשות יותר טוב, איך ניתן להגיע לביצוע מושלם ומצוין. אפילו בטירונות כנפל לגיא הנשק לרצפה הוא ירד לשכיבות שמיכה, לא היה שם אף אחד, אף אחד לא ראה, אז כששאלתי את גיא למה הוא ירד לשכיבות שמיכה, הוא ענה-'כי זה מה שצריך לעשות כדי להיות הטובים ביותר'.

"באחד מסופי השבוע כשגיא חזר הביתה הוא יצא לרוץ לבוש בחולצה סגולה האהובה עליו של סוף המסלול. גיא סיים את הריצה בסמוך לקניון רמת אביב ליד הבריכה והחל בתרגילי מתיחות. בסמוך אליו ילד קטן השתעשע במבט על הדגים תוך טבילת היד במים, לפתע החליק הילד למי הבריכה. ברגע זה גיא קפץ ורץ לחלץ את הילד מהמים, ומיד הוריד את חולצת סוף המסלול הסגולה שלו ועטף בה את הילד הרועד, חיבק אותו וחיפש את הוריו של הילד. הילד נשאר עם החולצה של גיא כי גיא לא רצה שלילד יהיה קר. כששאלנו את גיא למה לא לקח את החולצה, ענה-'זו רק חולצה' ואחר כך היה טרוד יום שלם איך הוא לא צפה מראש שהילד עלול לפול למים והחליט שמרגע זה כל הזמן יביט סביב וינסה לאמוד סכנות אפשריות.

"בהזדמנות אחרת גיא חזר הביתה מהבסיס באוטובוס והשתרע על הספסל הפנוי מוטש מהאימונים המפרכים. לפתע שמע מאחוריו קולות צחוק והתעללות קשים, הוא קם וראה בקצה האוטובוס ילד שמן שיושב בקצה הספסל כאילו מבקש להעלם ומסביבו מספר ילדים שהציקו קיללו והיכו את הילד השמן. גיא זינק מימקומו העיף בכח את הילדים המתעללים והתיישב ליד אותו ילד שמן, ואז סיפר גיא לאותו ילד-'אתה יודע?, גם כשאני הייתי ילד קטן היתי גדול מכולם ושמן מכולם וגם לי הציקו בילדותי, אבל התאמנתי והתחזקתי והפכתי לחייל קשוח וחזק. תתבונן בי רגע, אתה גם יכול כשתגדל תהיה חזק'. וגיא נשאר שם ושוחח עם הילד השמן עד שירד מהאוטובוס.

גיא במהלך אירוע משפחתי. צילום: באדיבות המשפחה

גיא במהלך אירוע משפחתי. צילום: באדיבות המשפחה

"המשפחה הייתה חשובה לגיא מאוד והאירועים המשפחתיים היו עבור גיא בחשיבות עליונה. הפעם הלפני אחרונה שראינו את גיא היה ביום ההולדת של נועה שערכנו לבני כיתתה. בערך חודש לפני יום ההולדת גיא ביקש לצאת אך נענה בשלילה, וכך המשיך לבקש באופן תדיר עד שקיבל אישור ביום שישי בצהרים היום בו נערכה יום ההולדת. גיא הגיע ליום ההולדת בשעה ארבע אחר הצהרים מאושר שהצליח להגיע וגם אנחנו הינו מאושרים בכך. זו היתה מתנת יום ההולדת שלו, הוא עזר וארגן, סידר את המחצלות וארגן את הכיבוד וגם הניף את נועה בכיסא תשע פעמים, ובשעה שבע כבר נסע חזרה לכיוון הבסיס אבל אותן שעות קצרות וקסומות שעבורן גיא נלחם במשך חודש יזכרו לנו בתודעה לתמיד, וגם הראו עד כמה היה לו חשוב הקשר המשפחתי ועד כמה הלך רחוק רק כדי שלנועה יהיה טוב.

"בכל סוף שבוע שגיא הגיע הביתה הייתה חגיגה מבחינה קולינרית ודנית תמיד עמלה על ארוחת ערב כיד המלך. אבל פעם אחת דנית הייתה עסוקה ולא הספיקה להכין ארוחה. בכל מיקרה גיא לא ויתר והחליט לעשות על האש, הוא הדליק את המנגל על עדן החלון והניח עליו את הבשרים, הרוח המערבית נשאה את העשן לתוך הבית ובמהירה הבית התמלא כולו עשן, גיא לא ויתר וניסה להילחם עם רוח נגדית ממאוורר שהציב ליד המנגל, בכל מיקרה למרות שבבית היה עפוף עשן הייתה ארוחת ערב מדהימה. להכנת הארוחה התכנסו כולם יעלי מאיה ונועה והכינו את השולחן, הכינו סלט ענק והכינו ארוחת ערב לתפארת. וכל זאת בזכות נחישות שאפיינה את גיא והוא לא ויתר על מה שחשוב לו.

גיא בחוף הים. צילום: באדיבות המשפחה

"בתקופת צוק איתן ארגנו עם ילדי הגן להכין חבילות לחיילים, חבילות הכילו  כמובן ממתקים ודברים מתוקים וציורים שצירו ילדי הגן לחיילים. אנחנו הכנסנו למעטפה שני ציורים של ניצן והילה האחיות של גיא וביקשנו שיגיעו לגיא באופן אישי, ואכן הן הגיעו אליו בתוך בתופת וההמולה שהייתה אז בעזה. חברים מהצוות סיפרו שגיא היה מאושר מהציורים אבל בשלב מסוים הם הלכו לאיבוד, אבל גיא לא ויתר ובמשך יום שלם חיפש אותם בכל מקום. לצערי גיא לא מצא את הציורים, ולהבנתי מחבריו גיא היה עצוב מאוד שלא מצא אותם, ואפילו שם בתופת הנוראית הזיכרון מהבית קיבל משמעות עמוקה וחשובה עבורו.

"גיא היה מלא תושייה, בחורף שלפני הגיוס נסענו כולנו לחרמון, אנחנו הגדולים גלשנו בסקי והבנות הקטנות השתעשעו בשלג עם דנית, בסוף היום רצינו לרדת לחניון התחתון לקחת את המכונית ולסוע הביתה. המתנו ארוכות להסעה אך בגלל הקרח על הכביש לא הייתה הסעה וירדנו כל הדרך הרגל, הדרך הייתה ארוכה הינו עייפים כולנו וקפואים מקור. גיא ואני לקחנו את הבנות הקטנות על הכתפיים והזדחלנו לאיטנו במורד הכביש. לאחר שעה קלה הגענו לחניה ושם התמוטטנו משום שהמכונית לא נמצאה. חיפשנו וחיפשנו עם התיקים והקטנות על הכתפיים, הינו עייפים וקצת מיואשים. ובנקודה זו ראינו כמה גיא הוא גבר שאפשר לסמוך עליו. הוא הניח אותנו בצד והחל לרוץ בין החניונים הסמוכים בחיפוש אחר המכונית עד שמצא אותה בחניון סמוך, אכן גבר לעניין שיודע לטפל במצב, לצאת החוצה מהסיטואציה. ולפעול לפתרון המצב.

"אהבתו של גיא לחלש ולחיות נכרה בו עוד מהיותו קטן. עוד בהיותו בגן  השתוקק גיא לגדל כלב, אך נאלץ להמתין עד שדנית תסיים את תקופת ההתמחות, ואכן ברגע שסיימה דרש גיא את שלו ולכן נחפזנו ביום שישי בצהרים ממש לפני הסגירה לצער בעלי חיים, היו שם המון כלבים וכולם נבחו וקפצו בעצבנות, והינה בפינת החצר שכבה במנוחה כלבת לברדור גדולה כבת שנתיים, גיא הלך אליה ליטף אותה והכריז שאותה הוא רוצה, עובדת המקום נסתה לשכנע אותו לקחת כלב קטן יותר משום שהלברדור שקלה 40 קילוגרם והיתה כמעט יותר גדולה מגיא. אבל לא ניתן היה לשכנע את גיא, זו היתה אהבה ממבט ראשון וכך מצאה בוני את מקומה בחדר שלו, גיא תמיד טיפל בה במסירות לקח אותה לבדו לטיפולים אצל הווטרינר וגם מידי פעם לרכיבה על אופנים. ולמעשה עד היום בוני ישנה אצל גיא בחדר, בחלל שבין המיטה לטלוויזיה. היום היא כבר זקנה ונעה לאיטה אבל אני בטוח שעדיין מחכה בסבלנות שאופינית רק לה שגיא יחזור מהצבא.

גיא עם בני משפחתו. צילום: באדיבות המשפחה

"כשגיא היה בערך בן 16 היה לו חלום לרובה פייטבול ולא הצלחנו לקנות בארץ. בנסיעה לארצות הברית נכנסתי למספר חנויות ספורט עד שמצאתי רובה שמצא חן בעיני, פרקתי אותו לחלקים עטפתי כל חלק בחולצה ופזרתי בין המזוודות בתקווה שלא ימצאו בכניסה לישראל, והמתנתי בציפייה דרוכה כל הטיסה לראות את האושר של גיא כשיקבל את הרובה. גיא היה מאושר ומיד ירד לשדה בגלילות כדי להתאמן בירי. שבוע לאחר מן נרשם למטווח הפייטבול והחל התאמן בקבוצה. יום אחד ראיתי את גיא חוזר עם רובה בצבע אדום שחור עם רובה אחר. כששאלתי אותו לפשר הדבר גיא ענה שהוא מכר את הרובה שהבאתי וקנה ממשהו רובה פיטבול אוטומטי. קצת התאכזבתי אבל כשראיתי את החיוך שלו הבנתי שהוא מבין הכי טוב מה נכון עבורו ושמחתי בשמחתו.

"בילדותו התאמן גיא בקרטה אצל גיא סקורניק, בקנטרי גימל. אני זוכר אותו ילד קטן בחליפה לבנה מנופף בידיים ובועט ומאושר. זוכר שהוצאנו תמונות מהאינטרנט של תנוחות ותרגילים לפיהם גיא התאמן לפני מבחני החגורה, חגורה לבנה עם שני פסים כתומים כמה גאה היה גיא בשני הפסים הכתומים. גיא גם התאמן בקרב מגע בכתה יב' וכשהגיע למגלן התאמן בקרב מגע במסרגת האימונים השגרתיים של היחידה. הכישרון שלו בתחום בא מיד לביטוי ובאליפות צהל בקרב מגע שנערכה במאי 2013 זכה גיא במקום ראשון אישי וגם תרם לזכייתה של יחידת מגלן במקום הראשון יחידתית. אני זוכר את הטלפון של גיא לאחר התחרות-'אבא לא תאמין זכיתי במקום הראשון באליפות צהל בקרב מגע'. הוא היה באופוריה בעקבות ההישג המדהים.

"לקראת בר המצווה טסנו גיא ואני לצרפת לקלאב מד ללמוד גלישה. גיא בחר בסנאובורד ואני איתו. גיא גלש מדהים מהרגע הראשון ובתום היום הראשון נשאר עוד שעה עם חבר והם גלשו בסמיכות למלון. לי לקח בערך שלושה ימים עד שהגעתי לרמה של "לא להתרסק" בסקי. בהתחלה כל הזמן נפלתי, הגוף כבר כאב והרגליים היו מכווצות, חשבתי לפרוש בנקודה מסויימת אבל, חשבתי לעצמי שאני לא יכול לאכזב את גיא ובכלל איזה מסר זה לילד שמוותרים. אז המשכתי ולקראת סוף היום השלישי סוף סוף תפסתי את העיקרון ואז במשך יומיים גלשנו בכל מורד אפשרי. הייתה חוויה מקסימה של אבא ובן, לבד במרוץ אחר כייף. אילו ימים קסומים שלא אשכח לעולם.

"כשהגיע הביתה מהצבא רצה כאילו לבלוע את העולם בזמן הקצר שעמד לראשותו. הוא היה מגיע הביתה זורק את התיק הכבד בחדר שכל כך אהב, והתחיל לתכנן את מה שיעשה. גיא אף פעם לא ויתר על ריצה לאורך החוף, נסיעה באופנים בלילה ותמיד מצא זמן להיות עם האחיות, לרדת איתם לשוסטר לאכול, לקחת את הבנות הקטנות לגינה או לבריכה, וכמובן הספיק להיות עם החברים והחברה".

סמ"ר גיא אלגרנטי ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה

קטגוריות: ביטחון
תגיות:

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.