זה לא “מחאה” ואלה לא “מפגינים” / ד״ר עינב קטן-שמיד*
הוויכוח סביב מה שקרה מחוץ לביתה של לוסי אהריש אינו מתחיל ונגמר רק באירוע עצמו אלא גם במילים שנבחרו כדי לספר אותו. הכתבה של אורטל לוי שפורסמה תחת הכותרת “בפעם הרביעית: מפגינים התפרעו מחוץ לביתה של לוסי אהריש” אינה רק דיווח על אירוע, היא גם בחירה לשונית שמעצבת את האופן שבו אנחנו מוזמנים להבין אותו. המילים “מפגינים”, “מחאה רועשת” ו“הפגנה שהתדרדרה לעימותים” מציבות את הסיפור מראש בתוך מסגרת דמוקרטית מוכרת של מחאה אזרחית, גם כאשר התיאור עצמו מתרחש מול בית פרטי ובשעות לילה מאוחרות.
כאשר כותרת חדשותית מכנה התקהלות חוזרת מול בית פרטי “מחאה” ואת המשתתפים בה “מפגינים”, השפה כבר משרטטת עבור הקוראים מסגרת פרשנית. עוד לפני שנשאלת השאלה מה באמת התרחש שם ומה גבולות הפעולה הדמוקרטית.
למילים “מחאה” ו”הפגנה” יש היסטוריה אזרחית עמוקה; הן מסמנות מאבק ציבורי במרחב ציבורי, פנייה כלפי מוסדות כוח. אבל כאשר הן מועתקות אל מרחב אישי, אל דלת ביתה של עיתונאית שאינה נבחרת ציבור, מתרחש שינוי עדין אך משמעותי: האלימות האפשרית אינה מוצגת כקטגוריה נפרדת אלא כ”חריגה” בתוך פעולה לגיטימית.
המסגור הלשוני הזה מזכיר את מה שג’ורג’ אורוול תיאר ב 1984 כשיחדש – לא שקר בוטה אלא כהזזה של משמעות דרך מילים שנושאות מטען חיובי ומרככות את האופן שבו אנו תופסים את המציאות.
איני כותבת נגד מחאה; להפך, הזכות להפגין היא יסוד דמוקרטי חיוני. דווקא משום כך חשוב לשמור על דיוק לשוני: כי כשהשפה מתרגלת לקרוא לכל התקהלות “הפגנה”, ולמעשים אלימים של חדירה למרחב פרטי “מחאה” – היא מצמצמת את היכולת שלנו להבחין בין פעולה אזרחית לבין הפחדה אישית, ובכך משנה לא רק את השיח, אלא גם את גבולות הלגיטימיות שבתוכם הוא מתקיים.
*ד״ר עינב קטן-שמיד היא ראשת בית הספר למחול בסמינר הקיבוצים
ד”ר עינב קטן-שמיד. צילום: אלכסנדר קטן-שמיד
הצטרפו לקבוצות הווצאפ של תל אביב אונליין:
קבוצת תל אביב יפו כללית – לחצו כאן.
קבוצת הנדל”ן – לחצו כאן.
קבוצת צפון ת”א – לחצו כאן.
קבוצת מרכז ת”א – לחצו כאן.
קבוצת דרום ת”א – לחצו כאן.
קבוצת מזרח ת”א – לחצו כאן.
קבוצת יפו – לחצו כאן.
קבוצת TLZ מי ומי – לחצו כאן.
לדף הפייסבוק של “תל אביב אונליין” – לחצו כאן.
לעמוד האינסטגרם של “תל אביב אונליין” – לחצו כאן.
לערוץ הטלגרם של “תל אביב אונליין – לחצו כאן.
תגובות