יומנה של מפונה: חודש מנפילת טיל בבית שלי / טלי ליבמן

בלילה של שני, 16 ביוני 2025, נשמעה התרעה על ירי טילים איראניים לעבר תל אביב.

מייד יצאתי עם בתי והכלבה מדירתנו, בבניין מגורים בלב העיר, וצעדנו במהירות אל מקלט ציבורי קרוב – החלטה שהתבררה כמצילת חיים.

דקות לאחר מכן, טיל בליסטי פגע ישירות בבניין שלנו, והרס אותו כליל.

טלי ליבמן עם הכלבה שלה באספת מפונים בתל אביב. צילום: פרטי

אתם מפונים

לא ידענו מה לעשות. לגופנו היו רק הבגדים שלבשנו. היינו המומות.

אחרי שעות ברחוב, כשהשמש כבר זרחה על ההריסות, הודיעו נציגי עיריית תל אביב: “אתם מפונים”.

בהנחיית העירייה עלינו על האוטובוסים ונסענו למלון.

כך התחילו החיים החדשים שלנו – ללא בית, ללא רכוש, עם בגד אחד שלבשנו במקלט.

בניין המגורים, שבו גרה טלי ליבמן בלב ת”א, לאחר שספג פגיעת טיל. צילום: פרטי

הבטחות סרק

בעודנו מנסות להתאושש מההלם, החלו לזרום לתקשורת שורות של הודעות מעודדות.

“פוקס תעניק 1,000 שקל לכל משפחה מפונה”.

“האוצר יאשר סיוע של 500 של”.

“משרד התחבורה – נסיעות חינם”.

“הצינור – מענק של 3,000 שקל לנפגעי הרס מוחלט”.

בפועל, הכסף לא הגיע. רק הבירוקרטיה.

בימים הראשונים לא ראינו שקל. לא כרטיס, לא שובר, לא מענה.

היינו בחדר במלון, בלי מברשת שיניים, בלי בגדים להחלפה, עם אותם נעליים מהמקלט.

והסיוע? הוא עדיין בדרך אלינו. עדיין לא הגיע, חוץ מ-500 שקלים.

תרומות למפונים במלון בתל אביב – הבגדים הגיעו מקופלים ומגוהצים עם המון אהבה ואכפתיות. צילום: טלי ליבמן

הציבור עזר

אז מי כן עזר? הציבור.

כשהמדינה בתרדמת – האזרחים עובדים.

בעוד המענה הממסדי התעכב, יוזמה אזרחית שהובילו סיגל ויצמן ומיכאלה ברקו, הצליחה.

בתוך שעות הן ארגנו לנו תרומות של ציוד בגדים, נעליים, טואלטיקה, מוצרים בסיסיים ועוד. לנו ולכל המפונים במלון.

סיגל ויצמן פנתה למיכאלה ברקו והאחרונה, יוזמת קבוצת הווטסאפ “מיכאלה ממליצה”, גייסו את קהילת הנשים סביבן.

בתוך שעות הגיעו למלון עשרות נשים עם שקיות מסודרות: בגדים נקיים, נעליים, בגדי ילדים, מוצרי היגיינה, צעצועים, מטענים, שמיכות ותיקים.

זה לא הרגיש כמו תרומות. הכול היה מקופל, מכובס, מתויג – נארז באהבה.

חלק מהציוד אף נרכש במיוחד. חדש.

היוזמה הזו הפכה עבורנו לא רק לנקודת חלוקה של ציוד ומצרכים, אלא לעוגן רגשי.

ההירתמות לא הייתה רק מעשית – היא הייתה אנושית.

בתוך ההריסות – מישהו ראה אותנו.

ויצמן וברקו מספרות, שרוח ההתנדבות של הנשים שהתגייסו לסייע יוצאת דופן, בלי שום יד מכוונת, כולן נרתמו מייד לחלק ציוד למפונים ולמפונות בתל אביב.

הדירה של טלי ליבמן בבניין המגורים בלב ת”א שספג פגיעת טיל. צילום: טלי ליבמן

קהילת מפונים

במלון הפכנו לקהילת מפונים.

הוקמה קבוצת וואטסאפ על ידי נציגי העירייה, דרכה נשלחים עדכונים חלקיים.

אבל אין אף גורם שמרכז את המידע: מה מגיע לנו, מה ההליך, מה לוחות הזמנים. התוצאה: חוסר וודאות. התחושה: תסכול.

בניין המגורים בלב ת”א שספג פגיעת טיל. צילום: טלי ליבמן

חזירות תחת אש

בזמן שאנחנו מנסים להתחיל מחדש, מצאנו את עצמנו מתמודדים עם שוק שכירות דורסני, חזירי, אטום – ולעיתים אף מנצל.

בעלי דירות מציגים מחירים מנותקים מהמציאות, לעיתים גבוהים באלפי שקלים מהמקובל, גם עבור דירות ישנות, מוזנחות או ללא ממ”ד.

במקום חמלה או גמישות – נתקלים המפונים בחוזים דרקוניים, דרישות מוגזמות לערבויות, פיקדונות מופרכים, ובעלי דירות שתפסו טרמפ על מצוקת הביקוש.

אף אחד לא עוצר את זה. אף אחד לא מפקח.

במקום שיקום, קיבלנו שוק פרטי חופשי שחוגג על הגב של מי שאיבדו הכול.

בלי חמלה, בלי אחריות, רק רצון להרוויח, גם כשאנחנו עדיין במלחמה.

שוב ושוב שמענו משפטים כמו:

“אנחנו לא עושים הנחות בגלל מלחמות”.

“בלי כלב”.

“זה המחיר”.

“שלושה צ’קים מראש ופקדון”.

“שלושה ערבים”.

והרשויות? שותקות.

במקום להבין אותנו – מסלקים אותנו.

דירת המגורים של טלי ליבמן לאחר פגיעת הטיל האיראני. צילום: פרטי

הודעת פינוי

רק חודש חלף מהפינוי, ובשבוע שעבר קבלנו הודעה: יש לכם שבוע להתפנות!

לאחר מחאת מפונים המומים הודיעו על הארכה של עוד שבועיים, עד 1 באוגוסט 2025. אז נמצא את עצמנו בחוץ.

1 באוגוסט – לאן?

שלושה מתווכים פנו אלינו מטעם משרד השיכון והבינוי לסייע במציאת דירה, אבל עד היום אין אפילו הצעה אחת.

הדרישה לעזוב את המלון בעינה, ואנחנו נשארות באוויר.

אני עם בתי הסטודנטית. בני, למזלנו, מצא פתרון במעונות.

אבל עבור שתינו והכלבה אין פתרון. אין אף גורם שאומר מה יקרה.

הבית של טלי ליבמן בלב ת”א לפני פגיעת הטיל. צילום: פרטי

מחדל מס רכוש

כאילו לא די בכך שאיבדנו את הבית – מס רכוש דורש מאיתנו להמשיך ולשלם שכירות לבעלי הדירות שנהרסו גם עבור חודש יולי, למרות שבפועל אנחנו גרים במלון, והדירה פשוט לא קיימת.

היא לא נהרסה חלקית, לא ניזוקה, אלא הפכה לערמה של בטון ואבק.

למרות זאת, מבחינת המדינה, השהות במלון מוגדרת כדיור חלופי, ולכן לא מגיע לנו לקבל החזר על החודש הזה.

כך נולד מחדל כמעט בלתי נתפס: המדינה מספקת לנו קורת גג זמנית, אך דורשת שנמשיך לשלם על קורת הגג שנעלמה.

האבסורד מחריף כשמבינים את ההשלכות: מי ששילם 15 אלף שקל בחודש על פנטהאוז, ומי ששכר דירת שני חדרים ב-5,000 שקל בחודש, מקבלים בדיוק אותו חדר סטנדרטי במלון. אותה מיטה, אותו כיור, אותה מנורת לילה ואותו שטיח דהוי. אבל שכר הדירה? ממשיך לרדת מהחשבון, ללא החזר, כל עוד אנחנו במלון.

מבחינת מס רכוש, חדר במלון שווה ערך לדירה מפוארת עם מרפסת לנוף, והפער בין המציאות לבין ההגדרות מעולם לא נראה מגוחך יותר. שוויון מדומה, שמסתיר עיוות עמוק.

לא פחות חמור – אף אחד לא הסביר לנו את זה מראש.

אם היינו יודעות, אולי היינו מחפשות דירה חלופית כבר לפני חודש, כשהשוק עוד היה שפוי.

אבל עכשיו, כשמחירי השכירות מרקיעים, אנחנו נותרנו בלי דירה – ועם שכירות שצריך לשלם עליה, למרות שהבית כבר איננו ואנחנו בחדר אחד, עם מיטה אחת מקלחת ושירותים, במלון.

זו לא רק פארסה בירוקרטית, זו מדיניות שמענישה את מי שנפגעו. את המחיר משלמים המפונים.

מיכאלה ברקו וקבוצת “טריביו” שלה עם בעלה, רון צוקרמן, אוספים תרומות למפונים בת”א. צילום: פרטי

מה שאבד

קצת על מה שאבד ומה שלא יחזור.

אי אפשר להסביר במילים מה זה לאבד בית.

בית הוא לא רק קירות. הוא שגרה, ביטחון, שייכות.

זאת הכורסה בסלון, המטבח שאתה מבשל בו, המיטה שאתה ישן בה.

הבגדים שלך. ספרים, מסמכים, פתקים, אוסף תקליטים. תמונות ומזכרות מהורים. פריטים יקרי ערך רגשי. גם מה שאין לו ערך כספי – אבד.

בניין המגורים, שבו גרה טלי ליבמן בלב ת”א, שספג פגיעת טיל. צילום: פרטי

יש תקווה

מתוך ההריסות ראינו גם את מה שטוב.

אזרחים שפעלו בלי לשאול, נשים שתרמו, חברים שהושיטו יד.

העתיד עדיין לא ברור. המבצע עוד לא נגמר.

אנחנו כאן בזכות החלטה אחת לצאת מהבניין, רגע אחד שבו עזבנו את הבית, מקלט אחד שאליו נכנסנו.

מה שנותר עכשיו הוא לא לוותר.

הכותבת, תושבת תל אביב, היא עיתונאית ועורכת המקומון הדיגיטלי, “רמת גן גבעתיים”, מרשת המקומונים הדיגיטליים מדיה היפר לוקאלית בע”מ, שכוללת בין היתר את תל אביב אונליין, שרון אונליין ומרחב אונליין. 

יאיר גולן וסיגל ויצמן אהרוני בביקור אצל המפונים בתל אביב – מימין טלי ליבמן. צילום: פרטי