המוביל הארצי: גילה אלמגור, שחקנית, יוצרת וכלת פרס ישראל / אבי זיתן

בכל שבוע מדור "המוביל הארצי" מציג את איש או אשת השיווק הנבחרים של אבי זיתן, אלה שהובילו מהלך שהשפיע ממש על השוק, על השיח או על התודעה. לא מי דיברו עליו – אלא מי קבע כיוון, לקח אחריות ועשה צעד אמיתי קדימה.

אשת השיווק של השבוע:

גילה אלמגור – שחקנית, סופרת, תסריטאית ויוצרת, כלת פרס ישראל לקולנוע.

נימוקי הבחירה…

יש שחקנים שמצליחים לגלם דמות.

יש שחקנים שגורמים לנו לצחוק, לבכות, להתרגש ולחשוב.

ויש שחקנים שהופכים בעצמם לחלק מהסיפור של המדינה.

גילה אלמגור היא הרבה מעבר לשחקנית. היא מוסד תרבותי ישראלי. אישה שהקריירה שלה נפרשת על פני יותר משישה עשורים, שעברה כמעט בכל תחנה משמעותית בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה, ושעיצבה במו ידיה חלק מהזיכרון התרבותי של ישראל.

היא הייתה אנה פרנק, היא הייתה אביה, היא הייתה אינספור נשים ישראליות חזקות, פגיעות, מורכבות, כואבות ומלאות חיים.

היא זכתה בפרס ישראל, בפרסים בינלאומיים, בפרסי מפעל חיים ובהכרה של דורות של יוצרים וקהל.

אבל בעיניי, ההישג הגדול ביותר שלה הוא לא רשימת הפרסים. היא לא רק שיחקה את הסיפור הישראלי. היא עזרה לספר אותו.

והעובדה שהיא ממשיכה להיות חלק מעולם הבמה והיצירה גם אחרי עשרות שנים היא אולי ההוכחה המרשימה ביותר לכך שאמנות אמיתית לא מתיישנת.

מילדות לא פשוטה אל קדמת הבמה

גילה אלמגור נולדה ב-1939 בפתח תקווה, חודשים ספורים לאחר שאביה נהרג בידי צלף ערבי, עוד לפני שנולדה.

היא גדלה בצל אובדן, קשיים משפחתיים ותחושת שונות, ועברה בילדותה בין מסגרות שונות, ובהן כפר הנוער הדסים.

הסיפור האישי שלה לא היה פשוט. אבל במקום שהעבר יגדיר את גבולות חייה, הוא הפך בהמשך לחומר שממנו יצרה אמנות.

בגיל 17 התקבלה לתיאטרון הבימה והחלה את דרכה המקצועית כשחקנית. בהמשך נסעה לניו יורק ללמוד משחק אצל מורים מובילים, ובהם אוטה הייגן ולי שטרסברג.

כבר בתחילת הדרך אפשר היה לזהות את מה שילווה אותה לאורך הקריירה: משמעת, אומץ, יכולת להיחשף רגשית ונכונות להיכנס למקומות שאחרים מעדיפים להתרחק מהם.

היא לא בנתה קריירה על יופי או על תדמית בלבד. היא בנתה אותה על עבודה. על לימוד. על עומק. ועל היכולת להפוך כל תפקיד לחיים שלמים.

התיאטרון – הבית הראשון

גילה אלמגור הגיעה לבמה בתקופה שבה התרבות הישראלית עדיין עיצבה את עצמה. התיאטרון היה מקום שבו נבנו שפה, זהות ודמויות שהפכו לחלק מהשיח הציבורי.

היא הופיעה בהבימה, בקאמרי, בתיאטרון חיפה ובמסגרות נוספות, ושיחקה לאורך השנים במגוון עצום של מחזות, מהקלאסיקות הגדולות של העולם ועד יצירה ישראלית מקורית.

בין התפקידים הבולטים שלה היו אנה פרנק, ז'אן ד'ארק, פיטר פן, נינה ב"השחף" ודמויות מרכזיות במחזות של צ'כוב ואיבסן.

היא לא נשארה בתוך סוג אחד של תפקיד. היא עברה בין דרמה לקומדיה, בין דמויות היסטוריות לנשים בנות זמננו, בין עוצמה חיצונית לשבריריות פנימית.

וזה שיעור חשוב גם מחוץ לעולם המשחק: כדי להישאר רלוונטי לאורך זמן, אסור להפוך להעתק של ההצלחה הקודמת שלך. צריך להעז. להשתנות. ללמוד מחדש. ולהסכים להיות לפעמים במקום שבו אתה עדיין לא יודע הכול.

הקולנוע – להפוך לשחקנית של מדינה שלמה

ב-1960 החלה אלמגור את דרכה בקולנוע בסרט "חולות לוהטים". משם המשיכה לעשרות סרטים שהפכו לחלק מההיסטוריה של הקולנוע הישראלי, בהם "מצור", "מלכת הכביש", "הבית ברחוב שלוש", "החיים על פי אגפא", "שחור", "לילסדה" ובהמשך גם "מינכן" של סטיבן ספילברג.

אחד הדברים המרשימים בקריירה שלה הוא היכולת לעבור בין יצירה ישראלית אינטימית לבין הפקות בעלות חשיפה בינלאומית.

היא לא שיחקה רק כדי להיות במרכז הפריים. היא חיפשה דמויות שיש להן מה לומר. נשים שאינן מושלמות. אנשים שנאבקים בעצמם ובעולם. סיפורים שלא תמיד נוח לראות, אבל חשוב לספר.

כבר ב-1969, בזכות תפקידה בסרט "מצור", זכתה להכרה בינלאומית, והסרט השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן.

היא הוכיחה שאפשר לצאת מתוך הסיפור המקומי ביותר ולהגיע אל לבו של קהל בינלאומי. כי בסופו של דבר, סיפור אנושי טוב אינו זקוק לדרכון.

"הקיץ של אביה" – כשהחיים הופכים ליצירה

אם יש יצירה אחת שמזוהה עם גילה אלמגור באופן עמוק במיוחד, הרי זו "הקיץ של אביה".

ב-1986 פרסמה את הספר האוטוביוגרפי, המבוסס על חוויות ילדותה. בהמשך עיבדה אותו להצגת יחיד, ואחר כך גם לסרט קולנוע, שבו גילמה את האם.

זו לא הייתה רק יצירה מצליחה. זו הייתה בחירה אמיצה לפתוח את הדלת אל המקומות האישיים והכואבים ביותר בחייה. להפוך זיכרונות פרטיים לסיפור ציבורי. להכניס את הקהל אל ילדות מורכבת, אל מערכת יחסים טעונה בין אם לבת, ואל חוויה של בדידות, אהבה ופגיעות.

הסרט זכה בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין ב-1989 ובפרסים נוספים ברחבי העולם.

בהמשך כתבה והפיקה גם את "עץ הדומים תפוס", שהמשיך את העיסוק בזיכרון, בילדות ובחברה הישראלית.

בעיניי, זה אחד המהלכים המשמעותיים בקריירה שלה. כי היא לא הסתפקה בלגלם טקסט של מישהו אחר. היא הפכה את הסיפור האישי שלה ליצירה שאנשים רבים יכלו למצוא בה את עצמם. היא לקחה את הכאב הפרטי והפכה אותו לנחלת הכלל.

וזו אחת התכונות הגדולות של אמנות: היכולת לגרום לאדם אחר להרגיש שהוא אינו לבד.

לא רק שחקנית – גם יוצרת, סופרת ומפיקה

קל להסתכל על גילה אלמגור ולראות את השחקנית. אבל הקריירה שלה רחבה הרבה יותר.

היא כתבה ספרים, יצרה תסריטים, כתבה והפיקה סרטים, והייתה מעורבת בעיצוב היצירות שבהן השתתפה. היא לא הסתפקה בפרשנות של יצירות שנכתבו עבורה. במקרים רבים היא הייתה גם מי שהביאה את הסיפור לעולם.

וזה הבדל מהותי. יש מי שמקבלים תפקיד ומבצעים אותו. ויש מי שמזהים סיפור שראוי להישמע, נלחמים כדי להוציא אותו לאור ומוכנים לקחת עליו אחריות.

אלמגור עשתה את שניהם. היא הייתה הפנים על המסך, אבל גם חלק מהכוח היצירתי שמאחורי המצלמה.

ארון הפרסים – וההכרה של המדינה

לאורך השנים זכתה גילה אלמגור בשורה ארוכה של פרסים ואותות הוקרה:

• פרסי שחקנית השנה בתיאטרון ובקולנוע.
• פרסים בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים.
• פרס מרגלית ופרס רובינא.
• פרס אופיר על מפעל חיים.
• תארי דוקטור לשם כבוד ממוסדות אקדמיים מובילים.

ב-2004 הוענק לה פרס ישראל בתחום הקולנוע, אחד הביטויים המשמעותיים ביותר להכרה ציבורית בתרומתה לתרבות הישראלית. בהמשך זכתה גם באותות הוקרה על מפעל חיים ובתואר יקירת העיר תל אביב-יפו.

אבל מה שמעניין ברשימת הפרסים הזאת הוא לא רק האורך שלה, אלא העובדה שההכרה הגיעה לאורך שנים וממסגרות שונות: מהתיאטרון, מהקולנוע, מהאקדמיה, מפסטיבלים בינלאומיים ומהחברה הישראלית.

זו אינה הצלחה של רגע. זו הצטברות של עשייה. של בחירות. של תפקידים. של שנים שבהן היא המשיכה להגיע לעבודה ולתת מעצמה.

גם כשהאורות כבים – נשארת השליחות

לצד הקריירה האמנותית, אלמגור פעלה גם למען ילדים חולים וילדים במצוקה, בין היתר באמצעות "קרן המשאלות של גילה אלמגור", שבמסגרתה סייעה להגשים משאלות לילדים. על פעילותה ההתנדבותית קיבלה גם אותות הוקרה.

זה צד חשוב בסיפור שלה. כי מעמד ציבורי הוא לא רק מה שאדם מקבל מהחברה. הוא גם מה שהוא בוחר להחזיר לה.

אפשר להיות מפורסם. אפשר להיות מוערך. ואפשר להשתמש בהכרה הזאת כדי לפתוח דלתות עבור אנשים שאינם יכולים לפתוח אותן בעצמם.

בעיניי, כאן מתברר ההבדל בין קריירה מרשימה לבין מורשת. קריירה נמדדת במה שעשית. מורשת נמדדת גם במה שהצלחת לאפשר לאחרים.

והיא עדיין כאן

אולי הדבר המדהים ביותר בסיפור של גילה אלמגור הוא שהכול אינו רק היסטוריה.

היא ממשיכה להיות חלק מהעשייה התיאטרונית גם בעשורים המאוחרים של חייה. בשנים האחרונות הופיעה בין היתר בהפקות "האמיני יום יבוא" ו"צ'ילבות", ובמקביל היא ממשיכה לפעול למען התיאטרון הישראלי ובמסגרת פסטיבל תיאטרונטו.

תחשבו על זה לרגע. יותר משישה עשורים של מקצוע. דורות של שחקנים שבאו אחריה. שינויים עצומים בשפה, בטכנולוגיה, בקהל ובתעשייה.

והיא עדיין מוכנה לעלות לבמה. עדיין מוכנה לפגוש דמות. עדיין מוכנה ללמוד טקסט. עדיין מוכנה לעמוד מול קהל ולהתחיל מחדש, בכל ערב.

יש משהו כמעט בלתי נתפס בנכונות הזאת. כי בסופו של דבר, הבמה אינה נותנת הנחות. הקהל יושב מולך. הטקסט צריך לחיות. הרגש צריך להיות אמיתי. והרגע מתרחש רק פעם אחת.

אפשר לקבל פרס על מפעל חיים. אבל אי אפשר להחליף את האהבה למקצוע שמחזיקה אותך חי בתוכו.

מה יכולים מנהלים ללמוד מגילה אלמגור?

אני עוסק בשיווק, במותגים ובאנשים שיודעים לבנות לעצמם מקום בעולם. והקריירה של גילה אלמגור היא בעיניי שיעור יוצא דופן בבניית מותג אישי לאורך זמן – עוד לפני שהמושג נולד.

1. אותנטיות חזקה יותר מתדמית

אלמגור לא ניסתה לבנות לעצמה דמות מושלמת. היא העזה להביא ליצירה גם כאב, מורכבות ופגיעות. דווקא המקומות האלה הפכו אותה לאמינה ונוגעת כל כך.

2. מקצוענות היא יתרון תחרותי

כישרון יכול לפתוח דלת. אבל התמדה, למידה, משמעת והיכולת להתפתח הן אלה שמאפשרות להישאר לאורך שנים.

3. אל תסתפקו בביצוע – צרו משהו משלכם

בכתיבה, בהפקה ובעיבוד הסיפור האישי שלה, אלמגור עברה משחקנית ליוצרת בעלת קול עצמאי. זה שיעור לכל איש מקצוע: אל תסתפקו בתפקיד שקיבלתם. חפשו את המקום שבו אתם יכולים ליצור ערך חדש.

4. מותג אמיתי אינו תלוי בפלטפורמה אחת

היא פעלה בתיאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה ובספרות. היא עברה בין פורמטים, אבל שמרה על זהות מקצועית ברורה. הפלטפורמות השתנו. האיכות נשארה.

5. הצלחה נמדדת גם בהשפעה

הפרסים חשובים. ההישגים חשובים. אבל היכולת לגעת באנשים, להשפיע על השיח ולתת מקום לסיפורים שלא תמיד נשמעים – היא חלק מהותי מהמורשת שלה.