כך נראים החיים בלי בית ספר: מפגשים בגן מאיר וחוף מציצים

בזמן שרוב המשפחות מתרגלות מחדש לשגרת החופש הגדול, בבית אחד בשדרות בן גוריון בתל אביב השינוי מורגש בעיקר בלוח החוגים. שלושת הילדים, בני 12 וחצי, 10 ו-6, לא יצאו לחופשה מבית הספר – משום שהם כלל אינם לומדים בו. את החוגים הם מפסיקים בתקופה הזו, אך הלמידה עם המורות הפרטיות נמשכת.

כבר שנים שילדיה של עינב נבו נמצאים במסגרת של חינוך ביתי. אלא שבניגוד לדימוי של ילדים שמבלים את רוב זמנם בבית, לדבריה המציאות נראית אחרת לגמרי. הם משתתפים במפגשים קבועים עם עשרות משפחות נוספות, לומדים עם מורות פרטיות, מפליגים בים, מחליקים על הקרח, משתתפים בחוגי נגרות ומבלים שעות ארוכות בפארקים, בחוף ובטבע.

"אנחנו לא ממשיכים בחופש עם החוגים, אבל עם המורות כן", היא מספרת. "חשוב לי להמשיך את הלמידה, אבל כל אמא עושה את מה שהיא חושבת לנכון".

"אנחנו קהילה ענקית, אנחנו לא יושבים בבית", היא אומרת. "אנשים שומעים 'חינוך ביתי' וחושבים שהילדים כל היום בבית, אבל בפועל אנחנו כמעט כל היום בחוץ".

לדבריה, בישראל יש כיום כ-1,500 משפחות שבחרו בחינוך ביתי. אחת מנקודות המפגש הקבועות שלהן היא גן מאיר בתל אביב, שם נפגשות מדי שבוע עשרות משפחות. הילדים, בגילים שונים, משחקים יחד, לומדים זה מזה ומבלים שעות בפארק, בלי חלוקה לכיתות או לשכבות גיל.

ילדי משפחת נבו – רוב היום מבליך בחוץ, צילום פרטי

"היא חזרה מבית הספר בוכה"

המסע שלה לחינוך הביתי החל עם בתה הבכורה, שהייתה אז בת שש. היא נרשמה לכיתה א', אך נשארה בבית הספר כחודשיים בלבד.

"היא הייתה חוזרת אליי הביתה ובוכה כל הזמן", היא מספרת. "ראיתי שהיא סגורה ושהיא הפכה לכבויה. בית הספר פשוט לא התאים לה, והחלטתי ללכת אחרי הילדה ולהוציא אותה".

ההחלטה, לדבריה, לא התקבלה מתוך תפיסת עולם מגובשת שהייתה לה קודם לכן, אלא מתוך התבוננות בילדה ובמצוקה שחוותה. מאותו רגע הפך החינוך הביתי לפרויקט המשמעותי ביותר בחייה.

לדבריה, ההחלטה להוציא את בתה מבית הספר הפכה עם השנים לדרך חיים. שני ילדיה הצעירים כבר גדלו מלכתחילה בחינוך ביתי. היא מתארת את עצמה כאם אינטנסיבית, שהניקה את ילדיה עד גיל מאוחר ומאמינה שכדי לבחור בדרך הזו ההורה צריך להיות פנוי ולהשקיע בה זמן רב.

עם זאת עינב איננה מנסה להציג את הבחירה כחיים נטולי מאמץ, להפך: "אני לא אגיד שזה לא קשה, אבל זו העבודה הכי מתגמלת שהייתה לי בחיים. אני רואה את הילדים שלי גדלים מלאי ביטחון, עוצמתיים, פתוחים וליברליים. כל אחד בקצב שלו ולפי מה שמתאים לו. הם גדלים להיות האנשים שהם רוצים להיות, ואני רק מלווה אותם".

מה עושים כל היום?

יום טיפוסי במשפחת נבו התל אביבית, במהלך שנת הלימודים שלהם, אינו מתחיל בצלצול ואינו מסתיים בשער בית הספר. בימי רביעי, למשל, הם מגיעים בשעות הבוקר למרינה בתל אביב לחוג שיט.

"לראות ילד מפליג לבד בים, במקום לשבת כל היום תחת אור פלורסנט – מבחינתי זה עושה את היום", היא אומרת. "אבל חייבים להיות פנויים לזה. אי אפשר לקיים חינוך ביתי בלי הורה שמלווה, נוסע למפגשים ומוכן לפעמים גם לנסוע רחוק".

בימי שגרה, נוסעת המשפחה לחולון פעם בשבוע להחלקה על הקרח. הבנות משתתפות גם בהתעמלות קרקע, ובימי חמישי מגיעים הילדים למרכז "מתחברים", שבו הם עוסקים בין היתר בעבודות נגרות, שרים ולומדים סיפורים ומסרים מפרשת השבוע.

הילדים, לדבריה, בוחרים בעצמם את החוגים ואת תחומי העניין שלהם: "אני לא בוחרת להם שום דבר. הם מחליטים לאילו חוגים הם רוצים להירשם. וגם כשמשעמם להם, אני לא נבהלת. בעיניי, מתוך השעמום הם יוצרים. הם מציירים, ממציאים את עצמם ומוצאים מה לעשות".

גם המפגשים עם משפחות נוספות הם חלק מרכזי בשגרה. המשפחה מבלה בגן מאיר, בחוף מציצים, בחורשות ובטיולים, ומשתדלת להעביר כמה שיותר מהיום מחוץ לבית.

"אנחנו כמה שפחות במקומות סגורים וכמה שפחות תחת פלורסנטים", היא אומרת. "כשמשנים את האנרגיה ועוברים לטבע, הילדים רגועים ונינוחים יותר. יש ימים שלמים שאנחנו בחוץ".

"הילדים שלי גדלים מלאי ביטחון", צילום פרטי

עברית, חשבון ואנגלית עם מורות פרטיות

לצד הלמידה מתוך משחק, סקרנות וחוויות, המשפחה מקפידה שילדיה ילמדו גם את מקצועות הליבה. לדבריה של עינב, הבנות הגדולות לומדות עברית, חשבון ואנגלית עם מורות פרטיות, בהתאם לרמתן ולקצב שלהן.

"אני מחויבת למקצועות הליבה. מגיעים לבדוק אותנו, רואים את סביבת הבית ואת תהליך הלמידה, ובודקים שהילדים לומדים עברית, חשבון ואנגלית ברמה שמתאימה לגיל וליכולת שלהם", היא מספרת.

את שאר הידע, לטענתה, הילדים רוכשים באופן טבעי יותר. "אני לא חושבת שילד קטן צריך לשבת במשך שעות. הגוף שלו זקוק לתנועה, והמוח עדיין מתפתח. בעיניי, ישיבה ממושכת יכולה לכבות את היצירתיות".

"החברה היא בראש ובראשונה"

אחת הביקורות הנפוצות כלפי חינוך ביתי נוגעת לחיים החברתיים של הילדים. מבחינתה, זו דווקא הסיבה לכך שהמפגשים הקבועים עם הקהילה אינם נתונים למשא ומתן.

"לא מוותרים על החברה של הילדים. זה בראש ובראשונה", היא אומרת. "יש לנו מפגשים קבועים בגן מאיר ובחוף מציצים, והבנות שלי הולכות גם לחוגים אחר הצהריים, שבהם הן פוגשות ילדים שלומדים בבתי ספר. לא הסתגרנו בתוך קבוצה משלנו. כולם נפגשים וכולם שווים".

לדבריה, הקהילה מאפשרת לילדים לגדול לצד ילדים בגילים שונים ולא רק עם בני גילם. "הכול רב-גילאי וזורם. הגדולים עוזרים לקטנים, הקטנים לומדים מהגדולים, ואין את החלוקה הזאת שכל אחד נמצא רק עם מי שנולד איתו באותה השנה".

עם זאת, ככל שבתה הבכורה מתבגרת, היא מזהה גם אתגר חדש. "עכשיו, עם הגדולה, אני רואה שהמעגל החברתי קצת מצטמצם. בגיל ההתבגרות לא תמיד מתחשק לה להגיע למפגש או להשתתף בפעילות. בגילים הקטנים זה קל יותר. עכשיו צריך לקבוע דברים באופן קבוע ולא לתת לקשרים להתפזר". זהו, לדבריה, אחד האתגרים המשמעותיים ביותר בתקופה הנוכחית.

15 אלף שקלים בחודש

החינוך הביתי גובה מהמשפחה לא רק זמן ואנרגיה, אלא גם סכום כסף משמעותי. לדבריה, ההוצאות על חוגים, פעילויות ומורות פרטיות מגיעות לכ-15 אלף שקלים בחודש.

"אנחנו חיים ממשכורת אחת, ואני מצדיעה לבעלי על כך שהוא אפשר לי לגדל את הילדים במשך כל השנים האלה".

כדי לאפשר את ההשקעה בחינוך, המשפחה מצמצמת בתחומים אחרים. "כמעט כל הבית שלנו יד שנייה – בגדים, רהיטים, צעצועים וספרים שעוברים בין אמהות. אנחנו מצטמצמים במה שפחות חשוב לנו, אבל על חוגים ועל מורים פרטיים אני מוכנה להוציא את הסכומים שנדרשים. זו ההשקעה שלי בילדים".

גם היום-יום עצמו דורש תכנון רב. "להכין לכולם אוכל ולצאת ליום שלם עם צידנית זו עבודה. צריך לתכנן, לארוז, לנסוע ולהיות כל הזמן בתנועה. זו לא שגרה קלה או חופש תמידי".

הילדים בוחרים את תחומי העיניין שלהם, צילום פרטי

חלום ילדות

לצד הטיפול בשלושה ילדים והשגרה האינטנסיבית, היא מקפידה לפתוח כמעט כל בוקר ביוגה. "זה ממלא אותי ונותן לי כוחות לכל היום", היא אומרת. "אני מתחילה את הבוקר ביוגה, ואחר כך יכולה להיות בפול גז עם הילדים. היוגה עוזרת לי בטירוף".

למרות הקשיים והביקורת שהיא עדיין שומעת לא פעם, היא לא מתחרטת על הדרך שבחרה.

"הילדים שלי מגשימים לי חלום ילדות", היא אומרת. "גם לי היה רע בכיתה א'. הייתי מתחילה לבכות כבר בשער בית הספר. היום אני מרגישה שאני יכולה לתת לילדים שלי ילדות אחרת".