האישה החזקה שמאחורי חומות אבו כביר

מקטינים שנעצרו לראשונה ועד חשודים בעבירות רצח, מנשים ועובדים זרים ועד דרי רחוב וטעוני הגנה – בית המעצר תל אביב מרכז בין כתליו את הפסיפס המורכב של העצורים בתל אביב והסביבה.

המבנה, המוכר יותר בשם 'אבו כביר', הוקם עוד בתקופת המנדט הבריטי, אך מעטים יודעים מה מתרחש מדי יום בתוכו. בית המעצר קולט עצורים מכ־15 תחנות משטרה, מהרצליה ועד אזור ראשון לציון”.

בכל זמן נתון שוהים בבית המעצר כ-400 עצורים בארבעה אגפים. האוכלוסייה משתנה ללא הרף וכוללת קטינים ומבוגרים, נשים, דרי רחוב, עובדים זרים, תשושי נפש וטעוני הגנה. חלקם הגיעו בעקבות עבירות קלות ואחרים חשודים בעבירות חמורות, ובהן שוד ורצח. יש מי שישוחררו בתוך זמן קצר, ולעומתם יהיו עצורים שישהו במקום עד תום ההליכים – לתקופה שעשויה להימשך חודשים.

על המערכת המורכבת הזאת מפקדת כבר כשנה ותשעה חודשים גונדר-משנה ורד רפאלי. היא אחראית על כ-200 לוחמי כליאה והיא אחת מחמש נשים בלבד המפקדות על בתי סוהר ובתי מעצר בישראל, וכיום עומדת בראש המתקן היחיד בשירות בתי הסוהר שבו גם המפקדת וגם סגניתה הן נשים, כשלצדה מכהנת סגן-גונדר אתי ישי.

״החזון שלי, ברוח מדיניות נציב בתי הסוהר, הוא לקיים משילות כליאתית ברורה ומקצועית, לצד שמירה על כבוד האדם. אין סתירה בין השניים. דווקא במקום מורכב כמו בית מעצר, נדרשים גבולות ברורים, ביטחון ומשמעת, לצד אנושיות ורגישות.״, אומרת רפאלי.

איך משלבים בין משילות לבין חמלה במקום כזה?

"אנחנו לא בית המשפט ותפקידנו אינו לשפוט אותם. האחריות שלנו היא להחזיק את העצורים במשמורת בטוחה ומקצועית, לשמור על הסדר והביטחון ולנהוג בכל אדם בכבוד".

לדבריה, הרגעים הראשונים של אדם בבית המעצר קריטיים. עם קליטתו עובר כל עצור תהליך קליטה הכולל, בהתאם לצורך ולנהלים, התייחסות למצבו הרפואי, הנפשי והסוציאלי, במטרה לזהות בין היתר מצבי מצוקה וסיכון. חלק מהתאים מצולמים ומפוקחים, ובמתקן פועל גם מערך של אסירים "תומכים", המלווים עצורים שמתקשים להסתגל.

במהלך הסיור בין תאי הכליאה קורא לה אחד העצורים ומבקש עזרה בקבלת תרופות. רפאלי מקשיבה בנחת ומבטיחה לבדוק. בתא הסמוך מבחין בה עצור אחר ופונה אליה בתואר "המפקדת", רפאלי מיד מזהה אותו וניכר שלא קל לה לראות אותו שוב במקום. היא עוצרת את הראיון כדי להתייחס אליו ומבטיחה לחזור אליו בהמשך.

עד כמה יש מקום לשיקום כבר בבית המעצר?

"אנחנו נותנים לעצורים את הכלים, אבל הבחירה להשתקם ולקום היא שלהם. לא כולם רוצים לקחת חלק בשיחות הטיפוליות, בקבוצות ובכיתות החינוך, אך למי שרוצה אנחנו נותנים הזדמנות".

במתקן פועלות קבוצות טיפול, כיתת לימוד המונה 16 תלמידים ותוכנית גמילה מסמים "בראשית". גם הכיתה וגם תוכנית הגמילה נמצאות בתפוסה מלאה ולשתיהן רשימות המתנה ארוכות.

רפאלי מספרת על עצור בשנות ה-40 לחייו, שאותו היא מכירה כבר כ-20 שנה, לאחר שבמהלך השנים יצא ונכנס מבתי הסוהר. לאחרונה הוא הסכים סוף סוף להשתתף בתוכנית הגמילה: "ההורים שלו הגיעו לראות אותו. עבורם זה היה רגע מיוחד, לראות את הילד שלהם בתוך תהליך שיקום".

לצד העצורים שחוזרים שוב ושוב למערכת, רפאלי מספרת גם על רגעים שממחישים עבורה את משמעות השיקום. "לפעמים אני נתקלת בחוץ באסיר כזה או אחר, ורואה שהוא מתפקד, עובד ולא חזר למעגל הפשע. גם לחברה יש חלק בתהליך השיקום – היא צריכה לקלוט אותו ולאפשר לו".

משלבת בין משילות וביטחון לבין חמלה ואנושיות, צילום: דוברות שב"ס

מלוחמת כליאה למפקדת

רפאלי, אם לשלושה ילדים בני 8 עד 13, משרתת בשירות בתי הסוהר כבר 31 שנה. היא החלה את דרכה כלוחמת כליאה בנווה תרצה בגיל 22, מילאה תפקידי מטה ושטח ושימשה סגנית מפקד ביחידות גבעון, רימונים ומעשיהו. לפני הגעתה לאבו כביר שימשה כמפקדת נווה תרצה – ולמעשה סגרה מעגל במקום שבו החלה את דרכה בשב"ס.

האם היותך אישה השפיעה על הדרך לתפקיד?

"העובדה שאני אישה לא פוגעת בסמכות שלי והעצורים יודעים היטב מי מפקד על המתקן. אני חושבת שאישה מביאה איתה דברים אחרים בהסתכלות, באינטואיציה וברגישות. גם ההורות מביאה איתה זווית אחרת, במיוחד כשהייתי בנווה תרצה, שם כלואות נשים שהן גם אמהות".

לדבריה, מול העצורים היותה אישה אינה מחלישה את סמכותה: "נראה לי שנרתעים ממני יותר כי אני אישה. אפילו האסירים קוראים לי 'המפקדת'. יש כאן כבוד וגבולות מאוד ברורים".

איך משלבים אימהות עם תפקיד שדורש כל כך הרבה?

"אפשר לעשות את זה, אבל צריך למצוא איזון בין הבית לעבודה. אני יוצאת פעמיים בשבוע להוציא את הילד הקטן שלי מהצהרון ולא מוותרת על הבקרים שבהם אני לוקחת את הילדים למסגרות. זה מתאפשר גם בזכות מדיניות נציב בתי הסוהר רב-גונדר קובי יעקובי, שמאפשר את האיזון הזה. אני מעבירה את אותו המסר גם למפקדים ולסגל שלי: אני מאמינה שמפקדים צריכים לדעת לשלב בין מחויבות מלאה לתפקיד לבין היכולת להיות נוכחים גם במשפחה, חשוב לי לנהל את לוח הזמנים כך שאוכל להיות שם עבור הילדים שלי, ובמקביל להוות דוגמה לסגל ולהראות שאפשר לשלב בין הדברים. לילדים אני מנחילה ערכים של עבודה קשה, אהבה למקצוע ולעשייה. אני אוהבת את מה שאני עושה".

מה את מרגישה כשאת פוגשת כאן קטינים?

"לא פשוט לראות קטינים שמגיעים למעצר, גם כמפקדת וגם כאמא. כשאני פוגשת אותם אני זוכרת שמאחורי כל עצור צעיר יש גם סיפור חיים, אבל התפקיד שלנו הוא לא לשפוט ולא להצדיק. האחריות שלנו היא לשמור עליו, להציב גבולות ולנהל את המעצר באופן מקצועי וראוי, קטינים שוהים אצלנו בדרך כלל לפרקי זמן קצרים כעצורי ימים, ובהמשך, בהתאם להחלטות בעניינם, מועברים למסגרת המתאימה".

אחד הנושאים שרפאלי החלה לקדם לאחרונה, כיוזמה הנבחנת בשיתוף העירייה, הוא סיוע לדרי רחוב לאחר שחרורם. התוכנית עדיין בחיתוליה, אך הכוונה היא ליצור ערכת שחרור שתכלול מוצרי היגיינה ומגבת, ובמקביל לנסות לחבר את המשוחררים למקום שיוכל להציע להם מזון, לינה ותמיכה.

"יש כאלה שרוצים ומחפשים עזרה ויש כאלה שלא", היא אומרת. "כשאני משחררת אדם מבית המעצר, אני רוצה שיהיה מי שיקלוט אותו ושלא יחזור לרחוב".

מהמתקן אל המרחב הציבורי

בית המעצר הוא חלק ממערך רחב יותר של שירות בתי הסוהר, שבשנים האחרונות הרחיב את פעילותו המבצעית גם מחוץ לחומות. לצד ניהול מתקני הכליאה, פועלות יחידות שב”ס בתחומי הפיקוח, המודיעין והאכיפה, בשיתוף גופי הביטחון והאכיפה, כחלק מהמאבק בפשיעה ומהשמירה על ביטחון הציבור.

מאחורי העבודה הזאת עומדים לוחמים שרוב עשייתם אינה נחשפת לציבור. "שירות בתי הסוהר של היום הוא לא רק ארגון שמחזיק אנשים מאחורי סורג ובריח. הוא גוף ביטחוני ואכיפתי שפועל בתוך מתקני הכליאה ומחוצה להם, והעבודה שאנחנו עושים כאן היא חלק ישיר מביטחון הציבור", מסכמת רפאלי. "אלה אנשים שעובדים קשה ומתמודדים עם מצבים מורכבים. חשוב לי שיראו שמאחורי החומות יש עשייה ענפה ואנשים שפועלים מתוך תחושת שליחות".

מה את מאחלת לעצמך ולסגל שלך לקראת השנה החדשה?

“אני מאחלת לסגל שלי שנה של ביטחון, עשייה ומשמעות, ושנמשיך לבצע את המשימה שלנו בנחישות ובמקצועיות, אבל גם לא נאבד את היכולת לראות את האדם שמולנו. בסוף, מאחורי החומות יש אנשים משני הצדדים, והאחריות שלנו היא לשמור על הביטחון, על הסדר ועל הערכים שלנו גם במקומות המורכבים ביותר".