כשברמת אביב תיקנו נעליים אצל מיילך הסנדלר

בשנת 2017 ייסדה בתיה מזרחי קצב, תושבת תל אביב שגדלה בשטח שעליו יושב כיום קמפוס האוניברסיטה ברמת אביב, את קבוצת הפייסבוק “שכונת שייח’ מוניס”.

המטרה בהקמת הקבוצה הייתה ליצור מקום, שבו יוכלו “הילדים והילדות” שגדלו בשכונה לפני שהוקמה אוניברסיטת תל אביב במקומה, לשתף זיכרונות, לחדש קשרים ישנים ובעיקר לשמר את בית הכנסת “עולי בבל”.

השכונה היהודית שייח’ מוניס בשנות ה-50. הארכיון העירוני ת”א יפו

“זה השריד האחרון שנותר לנו מהשכונה”, אומרת בתיה, שבינתיים קבוצת הפייסבוק שלה גדלה ויש בה 1,100 חברות וחברים, והרבה מאוד צילומים וזיכרונות נוסטלגיים.

מעבר לפעילות השוטפת בקבוצת הפייסבוק, מקיימים בוגרי שכונת שייח’ מוניס גם מפגשים קהילתיים, ואחד כזה – מרגש במיוחד – התקיים בשני השבוע (18.8.25) בבית הכנסת “עולי בבל” ברחוב שבט יהודה 1 ברמת אביב (ליד הבית הירוק, מעונות ברושים ורחוב ג’ורג’ וייז).

בתיה קצב. צילום: פרטי

הכפר הערבי

שייח’ מוניס היה כפר ערבי כ-3 קילומטרים צפונית-מזרחית לשפך הירקון. הוא נוסד במאה ה-18.

בחודש מרץ 1948, במהלך מלחמת העצמאות, נמלטו התושבים מהכפר, ובתי הכפר חולקו לעולים חדשים ולחיילים משוחררים. אדמותיו צורפו לשטח המוניציפלי של העיר תל אביב-יפו. לימים הוקמו עליהן אוניברסיטת תל אביב ומספר רחובות בין הקמפוס לבין כביש 20 ושדרות רוקח.

אוכלוסיית הכפר הערבי מנתה 2,160 תושבים, וזה היה בשנת 1948 הכפר הגדול ביותר בשטח, שבין תל אביב להרצליה.

כנס יוצאי שכונת שייח’ מוניס שהתקיים בבית הכנסת עולי בבל ברמת אביב. צילום: פרטי

השכונה שהייתה

בית הכנסת “עולי בבל” הוא אחד השרידים הבודדים שנותרו משכונת שייח’ מוניס, שפונתה ונהרסה לצורך הקמת האוניברסיטה.

בשכונה פעלו מספר בתי כנסת, אך “עולי בבל” הוא היחיד ששרד, ומעבר להיותו מקום תפילה, הוא הפך לסמל חי של זיכרון וקהילה.

מכבי שייח’ מוניס. צילום: פייסבוק השכונה, בניהול בתיה קצב

בשכונת שייח’ מוניס פעלו כמה מכולות – המכולת של ניסים מזרחי, של טינקלרוייט, של נאג’י, ושל בוקשטלסקי. היה שם גם מפעל הסודה של משפחת פריד, ובית הקפה של יצחק וחנה עם הבורקס האגדי שכולם זוכרים.

הטעמים של השכונה נשמרו גם בקונדיטוריה של נוימן, עם עוגת הקרמשניט, שאי אפשר לשכוח את טעמה.

זיכרונות משייח’ מוניס. צילום: פייסבוק השכונה, בניהול בתיה קצב

“את הכביסה הפקדנו אצל משפחת שוורץ”, משחזרת בתיה קצב, “הנעליים תוקנו אצל מיילך הסנדלר, ובפיצוצייה הראשונה בשכונה של אבו יעקב קנינו ממתקים ותבלינים. דמויות כאלה כבר לא מוצאים היום”.

בשנת 1956 הכריזה מדינת ישראל על הקמת אוניברסיטה חדשה בת”א, הבנייה החלה בראשית שנות ה-60, ובשנת 1964 נחנך הקמפוס ברמת אביב.

שייח’ מוניס. צילום: מתוך פייסבוק השכונה, בניהול בתיה קצב

צילום צ’ארלי וחצי

השכונה הייתה גם חלק מהתרבות הישראלית: הסרט המיתולוגי “צ’רלי וחצי” צולם בין רחובותיה.

“אלה היו ימים אחרים, פשוטים”, נזכרת בתיה קצב. “חצי כיכר לחם, בלוק קרח למקרר, בקבוקי גזוז עם סיפולוקס דברים שנשכחו מהעולם אבל נשארו חרוטים בלב”.

בשכונה פעלה קבוצת הכדורגל “מכבי שייח’ מוניס”, עם המאמן מישל אלמן והמנהל לאון שוורץ.

זיכרונות משייח’ מוניס. צילום: פייסבוק השכונה, בניהול בתיה קצב

אחד הזיכרונות המתוקים מהגבעה של שכונת שייח’ מוניס, שיוצאיה לא ישכחו לעולם, היא  כשהיו יושבים וצופים בסרטים שהוקרנו בדרייב אין.

המפגש של יוצאי השכונה, בבית הכנסת עולי בבל, התקיים ביום שני השבוע, 18 באוגוסט 2025.

קמפוס אוניברסיטת תל אביב תל אביב ברמת אביב מודל 2024. צילום: האוניברסיטה

“מאז המפגש אני לא מפסיקה לקבל טלפונים ופידבקים חיוביים”, מספרת בתיה קצב. “המפגש היה כל כך מרגש, שאני מרגישה כאילו חיתנתי ילד, פשוט לא מפסיקים להתקשר אליי. האירוע הזה עורר המון זיכרונות אצל האנשים, והגלגלים במוח לא מפסיקים לזוז. אנשים נזכרים, משתפים, ומספרים כמה זה נגע להם בלב”.

“מאוד חשוב לי לציין את האנשים שמשמרים ומתחזקים את בית הכנסת עולי בבל”, היא מסכמת, “ושומרים עליו לאורך השנים, ובראשם עובד ברוך. זה לא מובן מאליו, והעבודה שהם עושים היא שליחות אמיתית שמאפשרת לנו להמשיך להתכנס בו ולחבר בין הדורות”.

זיכרונות משייח’ מוניס. צילום: פייסבוק השכונה, בניהול בתיה קצב