הג’ינג’י של תל אביב: מהעריסה ועד הכיכר

יצחק רבין לא נולד בתל אביב. הוא נולד בירושלים ב-1 במרץ 1922, אך כבר ב-1923 עברה המשפחה לתל אביב. שם גדל בן להורים פעילי ציבור – נחמיה רבין, עובד חברת החשמל ופעיל ב”הגנה”, ורוזה כהן, חברת מועצת העיר שכונתה “רוזה האדומה”.

עיקרי הכתבה:

• רבין נולד בירושלים, אך גדל בתל אביב מגיל שנה; למד ב”בית החינוך לילדי עובדים” סמוך לגן מאיר.
• “הבית האדום” על הירקון שימש מוקד פיקוד של ההגנה והפלמ”ח; על חורבותיו ניצב כיום מלון שרתון.
• ביוני 1948 רבין היה בין מפקדי הכוחות שפעלו מול חופי תל אביב בפרשת “אלטלנה”.
• שנות התשעים: הבית ברחוב רב אשי בנווה אביבים הפך מזירת מחאה לאתר אבל — “נוער הנרות” והקהל הישראלי כולו.
• 4 בנובמבר 1995: הנאום האחרון – “אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית” – והרצח בכיכר מלכי ישראל.
• ההנצחה בעיר: אנדרטה של 16 אבני בזלת של יעל בן ארצי, ושינוי שם הכיכר ל”כיכר רבין”.
• 2025: העצרת המרכזית חוזרת לתל אביב אחרי חמש שנות הפסקה, במתכונת מיוחדת לציון 30 שנה.

יצחק רבין התינוק עם אמו רוזה כהן בשנות ה-20. צלם לא ידוע, הארכיון העירוני תל אביב – יפו

ב-1928 החל ללמוד ב”בית החינוך לילדי עובדים” סמוך לגן מאיר – חממה תל־אביבית לערכי עבודה, אחריות אזרחית ומעשיות, שהטביעה חותם על סגנונו הישיר והענייני של מי שיהיה לימים רמטכ”ל וראש ממשלה.

“הבית האדום” ברחוב הירקון

העיר הפכה לזירת חייו גם כשהתעטף במדים. ה”בית האדום” על רחוב הירקון – מבנה מועצת הפועלים דאז – שימש בשנות הארבעים מוקד לפעילות ההגנה והפלמ”ח, ובהמשך גם מטה צבאי בראשית המדינה. על המגרש ההוא, בכתובת הירקון 115, ניצב היום מלון שרתון; שלט הנצחה מזכיר לעוברים שהמקום היה פעם לב הפיקוד של יישוב שנאבק על עצמאותו.

לאה רבין מגיעה לזירה בה נרצח יצחק רבין ב-1995. צילום: גרשון שלוינסקי, הארכיון העירוני תל אביב – יפו

ב-1948, מול קו החוף של תל אביב, אירע אחד הפרקים הכואבים בהיסטוריה הישראלית –  פרשת “אלטלנה”. רבין, אז קצין בכיר ממסגרת הפלמ”ח בצה”ל הצעיר, היה בין המפקדים שניהלו את הכוחות על החוף.

התל אביבית הצעירה

בתל אביב נרקמה גם אהבתו: בשנות הארבעים הכיר את לאה שלוסברג, תל אביבית צעירה, והשניים נישאו במהלך מלחמת העצמאות. הזוג קבע את ביתו בעיר – שנים אחר כך, נווה אביבים תהפוך לכתובת המזוהה ביותר איתם.

ראש הממשלה יצחק רבין במסיבה לחנה רובינא ב-1975. צילום: יוסף ליאור, הארכיון העירוני תל אביב – יפו

שנות התשעים מחזירות את רבין לראשות הממשלה, ואת תל אביב למרכז הדרמה. ליל 23 ביוני 1992 נצרב בזיכרון כליל של עייפות והתרגשות: ספירת הקולות מביאה למהפך, חגיגות הניצחון נמשכות באולם מלון תל־אביבי, והעיר מתמלאת אמון ואוויר של שינוי.

ביקור ראש הממשלה יצחק רבין במוזיאון תל אביב לאמנות בשנת 1975. צילום: יוסף ליאור, הארכיון העירוני ת”א יפו

באותה קדנציה, הבית הפרטי של משפחת רבין – דירה צנועה ברחוב רב אשי בנווה אביבים – הופך מזירת חיים שקטה לבמה פוליטית סוערת. המחלוקת סביב תהליך אוסלו מטפסת אל המדרכה מתחת לחלון הבית; שלטים, קריאות ודיון ציבורי לוהט מתערבבים עם שגרת היומיום.

שלוש יריות בכיכר

ואז – ערב ה-4 בנובמבר 1995. עצרת “כן לשלום, לא לאלימות” בכיכר מלכי ישראל ממלאת את הלב העירוני של ישראל. רבין נואם בפשטות שאפיינה אותו: “אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית”.

דקות אחר כך, עם ירידתו מן הבמה, נורה למוות בחניון סמוך לבניין העירייה. הנאום האחרון מתגלה כצוואה אזרחית; הכיכר משנה את שמה ל”כיכר רבין”, כאילו העיר מבקשת להבטיח שבלב המרחב הציבורי יישאר חקוק השיעור הזה.

תל אביב מטמיעה את הזיכרון במפה. לצד גרפיטי האבל שצמח ספונטנית ונשמר ביוזמת העירייה, קמה באתר הרצח אנדרטה: 16 גושי בזלת מרמת הגולן, שקועה בקרקע, מעשה ידיה של הפסלת יעל בן ארצי.

האבנים הכבדות, מונחות כמו אחרי רעידת אדמה אזרחית, מספרות את סיפור השבר – אבל גם את החיבור לאדמה ולחיים. ברמת אביב הוקם “מרכז יצחק רבין”, מוזיאון ומוסד חינוכי המוקדש לביוגרפיה, לדמוקרטיה ולחברה ישראלית מרובת קולות.

שלושים שנה אחרי, 2025, תל אביב שבה להתכנס. העצרת המרכזית חוזרת לעיר לאחר חמש שנות הפסקה שנבעו מעבודות בכיכר ומהמציאות הביטחונית; היא נערכת בסמוך לאנדרטה, על שדרות אבן גבירול, עם נוכחות בין דורית שמבקשת להזכיר את מורשתו של הג’ינג’י התל אביבי, שחייו נגדעו בלילה ארור אחד.