אגוז נהדר לפיצוח

נועם בלר, בן 30, הייטקיסט צעיר תל אביבי ואמיץ, לחם בעזה במסגרת שירותו במילואים כלוחם ביחידת אגוז בעזה.

כמו מילואימניקים קרביים רבים אחרים – הוא חזר מהמלחמה אדם אחר ושונה.

החוויות הקשות שעבר, המראות הלא פשוטים שראה, סדקו משהו בנפשו ופגעו גם ביכולות התעסוקה שלו במקצוע שהוא כל כך אהב בעמק הסיליקון של תל אביב.

אז לפרנסתו הוא עבד, בינתיים, כשליח של חברת וולט. הביא משלוחי אוכל להייטקיסטים תל אביבים, שפעם, לפני מלחמת חרבות ברזל, הוא בעצמו היה מנהל להם פרויקטים של שיווק דיגיטלי.

נועם בלר כשליח בוולט. צילום: פרטי

אבל נועם לא ויתר: השיג שליטה מחודשת על חייו בדרך הכי מקורית שאפשר לדמיין.

סיפורו מהווה השראה לאלפי לוחמים, ששבו מהמלחמה ומתמודדים בגבורה עם אתגרי החיים וטראומת 7.10, וגם, בעצם, לכולנו.

תמיד עם הלב

“אחרי שסיימתי שירות סדיר כלוחם ביחידת אגוז, יצאתי לחו”ל”, הוא מספר. “גרתי שלוש שנים במזרח – בווייטנאם, תאילנד ואינדונזיה – שם ניהלתי שישה סניפים של מותג קוסמטיקה יוקרתי עם צוות של כ-30 עובדים מקומיים”.

“לאחר מכן גרתי שנתיים בפלורידה, ארצות הברית, שם ניהלתי טריטוריה שלמה בחברת בנייה גדולה. אני מגיע מעולמות של שיווק, סושיאל, קהילות ומכירות. אוהב לעבוד עם אנשים, להניע דברים, ולהביא תוצאה, אבל תמיד עם הלב. אני טיפוס של עשייה, לא של לחכות. עברתי לא מעט תחנות, אבל תמיד ידעתי שאני רוצה להשפיע ולעבוד עם קצב, אנרגיה ואמת”.

איך הייתה הלחימה בעזה?

“לא פשוטה, פיזית ונפשית. ראינו מראות קשים, דברים שאתה לא שוכח. מה שהכי הקשה מבחינתי היה דווקא הדיסוננס כשחזרתי – לחזור למציאות רגילה, כשרק לפני רגע היית במקום של קצה. אתה יוצא מהלחימה ורואה אנשים יושבים שותים קפה, אוכלים המבורגרים בתל אביב, כאילו שום דבר לא קרה, וזה פשוט שוק. זה מערער. לוקח זמן לחבר את העולמות האלה חזרה”.

זה שינה אותך כבן אדם?

“כשאתה יוצא מעזה, אתה לא בדיוק אותו בן אדם. אתה קצת מרגיש כמו מת מהלך, שמסתובב ברחבי העיר. הכול ממשיך, אבל בפנים משהו נעצר. השקט של היום-יום לפעמים צורם יותר מהרעש של הלחימה”.

איך זה השפיע עליך בפועל?

“נכנסתי לתקופה של ריקבון די קשה. לא עבדתי, לא יצאתי מהבית, לא היה לי סדר יום. קמתי ב־11 בבוקר, הלכתי לישון ב־4 לפנות בוקר, אכלתי מלא זבל, השמנתי והייתי באיזשהו דיכאון מתגלגל בלי לקרוא לו בשם”.

מקשיב לעצמי

במהלך אותה תקופה חש נועם כי הוא הולך לאיבוד, אבל איש עם עוצמות כמו שלו לא מוותר בקלות. “בשלב מסוים החלטתי לזוז, פשוט ככה”, הוא מספר. “התחלתי לעבוד בשליחויות של וולט, לעשות עבודות מזדמנות, לצאת החוצה, לפגוש אנשים, ומשם התחיל השינוי. תנועה מביאה שינוי, לא תמיד בראש, אבל בגוף. זה מדביק אותך לחיים חזרה”.

מה עוד עשית?

“נכנסתי לטיפול, ואני אומר את זה הכי ברור שיש, אני ממליץ לכולם. זו לא בושה, להפך – זו אחריות אישית. אבל טיפול זה לא רק שיחות כי לא בטוח שזה יעזור. אולי דווקא ריברסינג, יוגה, מדיטציה או אפילו כתיבת יומן. מה שחשוב זה להיות אקטיבי, לנסות, להכיר את עצמך מחדש ולחפש את הכלים שמתאימים לך. לא לחכות שמשהו יקרה, אלא ליצור את השינוי”.

במהלך משלוחי האוכל שעשה לחברות הייטק, בתור שליח של וולט, עלה במוחו רעיון מקורי – לנסות להתקבל לעבוד באותן חברות, ללא תיאום מראש, כשהוא מזיע ומדיף מריח של אוכל, מתוך תחושה שאין לו מה להפסיד. תאמינו או לא, זה גם עבד”.

מאיפה עלה הרעיון הזה?

“זה קרה לגמרי מהחיים עצמם. עבדתי כשליח של וולט בשביל פרנסה, אבל גם כדי לא להישאר תקוע בבית. פתאום הבנתי שאני נכנס כול יום למשרדים, לסטארטאפים, לחברות, אז למה שלא אפנה לאנשים? למה לא לדבר עם ה-HR ולהגיש להם את קורות החיים ביד? זה ישיר, כן, אמיתי. הם רואים מי אני, ואני רואה מי הם. וזה גם מראה על יוזמה, על רצינות, על בן אדם שבא לעבוד”.

איזה תגובות קיבלת מאותן חברות?

“רוב התגובות פשוט מדהימות. הרבה אנשים מתרשמים, אומרים שזה לא רגיל, שזה מרגש. חלק נתנו לי ריאיון במקום, חלק אחר כך. קיבלתי כמה הצעות עבודה רק מהיוזמה הזאת. זה תפס אנשים כי זה לא רגיל, זה אנושי וזה מדבר אליהם”.

איפה אתה נמצא היום מבחינה תעסוקתית?

“יש לי כמה הצעות ואני מחכה לשמוע את התנאים והחוזים הסופיים ממספר חברות. אני לוקח את הזמן לבדוק טוב מה המקום הנכון בשבילי. זה לא רק שהחברה בוחרת אותך, אתה גם צריך לבחור אותה. אם אתה בוחר מקום רק מתוך לחץ או רצון ‘לסגור משהו’, אתה עלול למצוא את עצמך במקום שלא באמת מתאים לך, ואז גם אתה תסבול, וגם הם לא יקבלו את המקסימום שאתה יכול לתת. אז אני כן בודק, בוחן, מקשיב לעצמי, כדי לסגור על מקום שאני באמת יכול לפרוח בו”.

אתה מרגיש שהחיים שלך חוזרים למסלולם?

“כן, אבל זה מסלול חדש. זו לא ‘חזרה לשגרה’, אלא בניית שגרה חדשה, שמבוססת על מי שאני עכשיו. אני מרגיש יותר מחובר לעצמי, יותר חד, יותר ברור לגבי מה אני מחפש. וכן, אני גם הרבה יותר רגיש למה שסביבי. אז כן, אני חוזר למסלול, אבל הוא שונה, מדויק יותר”.

לסיום, מסר כלשהו ללוחמים שכמוך עברו דברים קשים?

“אם אתה מרגיש תקוע, אם העולם נראה כאילו הוא נסגר עליך – תתחיל לזוז. לא משנה איך, לא משנה כמה. תתחיל בתנועה, פיזית, נפשית, רגשית. אל תפחד להיכשל. כישלון זה לא סימן שמשהו לא בסדר. להפך, זה חלק מהתהליך. נכשלתי מיליון פעם לפני שהתחלתי לראות תוצאות. לפני שהתחלתי לראות אור”.

“אבל אולי הכי חשוב, תהיה כנה. כנות עם עצמך, עם הסביבה, עם מה שאתה באמת מרגיש. כל עוד אתה לא כנה, אתה תיתקע בלופים שמנהלים אותך בלי שתשים לב. ברגע שאתה מוכן להוריד את האשמה, לשים את הבושה בצד ולהיות חשוף  – כן, זה קשה. אבל זה גם כל כך מתגמל. זה משחרר. שם מתחיל הריפוי. ושם מתחילה הדרך שלך חזרה לעצמך, ואפילו לגרסה יותר חזקה שלך”.