חרדות צהובות בליל סדר אדום / אבי צור

מכיוון שהבן שלי ואשתו עשו את החג בסן דייגו הרחוקה, החלטתי שאת את ליל הסדר השנה אחגוג לבד בבית, עם סידרה טובה בנטפליקס וארוחת גורמה כפי שרק אני יודע להכין.

פסטה פסטו אלוהית

השכם בבוקר קניתי מצרכים, שלפתי מהכספת את ספר המתכונים הסודי, והכנתי פסטה-פסטו אלוהית. מי שמכיר את הפסטה- פסטו שלי יודע שמדובר בלא פחות מחוויה גסטרונומית.

בצהריים שמעתי ברדיו ראיון עם אמו של החטוף מתן אנגרסט, שזה הפסח השני שהוא מתענה בגיהינום של החמאס, והתמלאתי עצבות. אז ב-18:00, למרות הפקקים, נכנסתי לאוטו ונסעתי לכיכר החטופים בתל אביב. באופן ספונטני התכווצו לשם כמה מאות בני אדם טובים, שוויתרו על הארוחה המשפחתית ובאו לחבק את המשפחות. חלקם התיישבו ושרו שירים נוגים. חלקם הביאו שולחנות ניידים וקיימו סדר מאולתר.

טלי הגיעה מההפגנה היומית בשער בגין. ישבנו על הכיסאות הצהובים שהיו פזורים ברחבה, לגמנו יין שאחד הנוכחים חילק לסובבים, והבטנו בעינב צנגאוקר בחליפה לבנה, עוברת ומחבקת את כל מי שסביבה. איזו אישה ענקית. כמה כוח היא מקרינה. איזו עוצמה. עומדת ונלחמת לבדה בממשלת הזדון.

ירח מלא החל להאיר בין שני מנופי ענק הבונים עוד גורד שחקים ליד איילון.

ישבנו ושתקנו.

הצבא המוסרי בעולם?

בדרך הביתה שמעתי שדובר צה"ל מאשר ששוב הפצצנו בית חולים בחאן יונס.

על פי דובר צה"ל, הסתתרו שם חמאסניקים. בטח יודיעו מחר שחיסלנו את ראש המערך האווירי של החמאס. אותו ראש מערך שחיסלנו כבר מאות פעמים במהלך המלחמה הארורה הזאת.

מהרהר ביני לבין עצמי איך במשך עשרות שנים טענתי בלהט שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם.

כמה ששטיפת המוח עובדת על כולם. כמה קשה להתנתק מהנרטיב עליו גדלנו: אנחנו הטובים. בונים מולדת. הם, כולם כולל כולם, רוצחים מתועבים.

בלילה התקשיתי להירדם.

משנת 1969 עד 2025

בשתיים לפנות בוקר התחלתי לראות שוב את משחק הגמר. פעם שלישית ביומיים.

בשנת 1969 הייתי ילד וישבתי בשער 8 בבלומפילד. הפרקט, שנבנה במיוחד לדרבי האלמותי, היה צמוד לשער 1.

זה היה כל כך רחוק מהיציע שלי, שאת המשחק עצמו לא באמת ראיתי. זוכר במעומם את תחושת האושר.

חזרתי בקו 10 של 'דן' לצפון הישן של תל אביב.

גם אז לא הצלחתי להירדם בלילה. זו הייתה האליפות האחרונה של הפועל.

קשה לי להסביר את התחושות שהשתלטו עלי שתי דקות לסיום המשחק. מ-19 הפרש הם סגרו בשתי דקות לשבע הפרש. צעקתי וקיללתי. מזגתי עוד כוס עארק. כבר ראיתי עוד כישלון. עוד הפסד מפואר בתולדות המועדון.

הסוף ידוע.

לך תסביר במילים את האושר שאחז בי כשבר טימור ותומר גינת הניפו את הגביע.

עוד יותר קשה להסביר במילים את תחושת הריקנות שהחלה להתגנב אל תוכי ככל שהדקות חלפו.

איך זה יכול להיות? 60 שנה חיכיתי לרגע הזה.

למה, לעזאזל, אני חש ריקנות? מה עובר עלי? קיבינימט, כמה דפוק אני יכול להיות?

קפה ראשון עם שימון

בבוקר ישבתי עם הקפה הראשון בגינה, הבטתי בעץ הלימון המכופף מכובד הפרי הגדל עליו. לימונים בגודל של אשכוליות. הסתכלתי על לונה צור ששכבה על הדשא והתחרדנה מקרני השמש החמימות, והתמונה החלה להתבהר לי: אני חרד. אני בפחד נוראי.

כל חיי אני מתעב את מכבי תל אביב בכדורסל.

היא מסמלת בעיניי את כל הרוע והאיוולת שפשו בחברה הישראלית. הכוחניות. הלאומניות. לספורט אין משמעות. הכול כשר בדרך לעוד ניצחון. עוד תואר. הדריסה ברגל גסה של כל מי שעמד בדרכם.

את הניצנים לביביזם הדוחה והרדוד זיהיתי כבר אז, כשדור הרולקסים והפרוות החל לחדור לשער 9 ביד אליהו.

כשהגנרל הכושל, משה דיין, היה מוזמן מהיציע ללחוץ את ידם של שחקני מכבי לפני כל משחק.

כשרפי גינת היה צורח: "ארלללללל ויליאמס" באותה האינטונציה שהיה צורח בכלבוטק: "סללללללמונלה".

זוועה.

געגוע לאדמו"ר אריק

ועכשיו אני חרד כל כך: איך אנחנו לא הופכים להיות מכבי? איך שמים את הגבול הספורטיבי אותו לא חוצים? אותו גבול שאם נחצה אותו, נהפוך למכבי?

אפשר בכלל לשרטט גבול כזה?

מה נעשה אם בעונה הבאה עופר ינאי יעשה שמעון מזרחי ויקנה את הורד וסורקין ויושיב אותם על הספסל שלנו? יפרק כל קבוצה המאיימת עלינו? יטיס בביזנס את השופטים שישפטו אותנו ויחלק להם סוויטות במלונות פאר?

מה נרגיש אז?

אלוהים אדירים. למה אני לא יכול פשוט לשכב על הגב בשמש וליהנות מניצחונות? למה בכל טוב אני נכנס לחרדות איומות?

ומה האדמו"ר, אריק איינשטיין, היה אומר עכשיו?

אלוהים! תן לי מנוחה והשב את כל החטופים הביתה. עכשיו!

הכותב, לשעבר עורך מגזין "הלוחם" של ארגון נכי צה"ל ועיתונאי, הוא כיום חבר (לא מאוד בכיר) בפרלמנט הפנסיונרים של עגלת הקפה בכפר ויתקין. 

שמעון מזרחי. איור בינה מלאכותית: ת"א אונליין