לפני הטיקטוק: הנאומים שהרעידו את תל אביב

ב־28 ביוני 1981 ביקש מנחם בגין מהקהל בכיכר מלכי ישראל לשתוק. "עכשיו דממה, שלא נשמע זבוב", אמר. אחר כך חזר אל הדברים שנאמרו באותו מקום ערב קודם. לא נדרשו לו תפאורה חדשה או סרטון תגובה: אותה כיכר, מיקרופון אחר, והעלבון שסיפק דודו טופז בעצרת המערך.

לקראת ההליכה לקלפי חזרנו אל במות הבחירות של תל אביב: המרפסת במוגרבי, עצרות הסיום של המערך והליכוד, והערבים שבהם התמלאה כיכר רבין בדרישה להחליף את הממשלה — או להשאיר אותה. לא פעם חיכתה הבמה של מחנה אחד רק יממה לתשובתו של המחנה היריב.

לפני הכיכר הגדולה הייתה המרפסת במוגרבי

הדרך אל במות הבחירות של תל אביב עוברת בפינת אלנבי ובן יהודה. ברחבה של קולנוע מוגרבי התקיימו אסיפות שבהן הנואם ניצב מעל הקהל, על מרפסת, והמאזינים הצטופפו למטה. המפגש עם פוליטיקאי לא חייב אולפן: היה אפשר להגיע ברגל, לעמוד ברחוב ולהקשיב.

בכתבת זיכרונות שפרסמו ליאור יעקבי ואהרל'ה ויסברג ב"ישראל היום" ב־2015, סיפר אליהו זהבי על ערב לקראת בחירות 1955. חבר העיר אותו משנת צהריים והזמין אותו לשמוע את בגין במוגרבי. השניים התלבשו בחגיגיות ויצאו. בדרכם נתקלו בתומכי מפא"י שקראו לעברם קריאות גנאי. זהבי זכר כיצד ניסו להידחק קרוב למרפסת, בתוך קהל שקרא לבגין להגיע לשלטון.

זו עדות שנמסרה עשרות שנים לאחר האירוע, לא תמליל של הנאום. אבל היא מזכירה משהו שהרשימות של משפטי המחץ נוטות להחמיץ: גם ההליכה אל האסיפה והעמידה ברחוב היו חלק ממערכת הבחירות.

27 ביוני 1981: הבדרן שהשאיר ליריב חומר לנאום

בעצרת המסכמת של המערך בכיכר מלכי ישראל עלה דודו טופז לבמה. שמעון פרס היה מועמד המחנה לראשות הממשלה, אבל הדברים שהמשיכו ללוות את הערב היו של הבדרן: "הצ'חצ'חים, הם שם במצודת־זאב. הם בקושי שין־גימלים".

את המשפט תיעד אמנון ברזילי, אז הכתב הפוליטי של "הארץ". בעדות שפרסם ב"העין השביעית" ב־2011 תיאר כיצד שמע את הדברים בעודו משוחח עם אנשי המערך, ואת הלחצים שהופעלו עליו לאחר מכן שלא לפרסמם. מבחינת מפלגה שנאבקה לחזור לשלטון, זו הייתה תקלה שנאמרה מול קהל גדול, אך עדיין היה מי שקיווה שתישאר בתוך הכיכר.

הדיווח נכנס ליומן הבחירות של "הארץ" למחרת. בין מי שניצלו את הפרסום היה האיש שעמד לעלות לאותה במה: מנחם בגין.

28 ביוני 1981: בגין עונה, באותו מקום

בגין הפך את דברי טופז לציר מרכזי בנאומו. בתמליל השמור במרכז מורשת בגין מופיעים גם העיסוק בשלום ובביטחון, הישגי הממשלה וההבטחות החברתיות. אבל בזיכרון הציבורי נותרה בעיקר התשובה לעלבון.

הוא נקב בשמו של טופז, ביקש שקט והביא את הדברים בפני הקהל שלו. משם עבר לסיפורי המחתרות ולמשה ברזני ומאיר פיינשטיין. הקריאה "יהודים! אחים! לוחמים!" הציבה מול ההבחנה של טופז סיפור של שותפות ושל כבוד.

הכיכר הייתה חלק מהטיעון: בגין לא השיב לאמירה מרוחקת, אלא לדברים שנאמרו ממש כאן. הצופה בהקלטה יכול לשמוע איך הוא מתעכב על השם, איך הוא מבקש מהקהל להקשיב ואיך הוא בונה את התגובה. זה גם ההבדל בין לקרוא את המשפט המפורסם לבין לראות את הנאום.

בסיום מערכת הבחירות זכה הליכוד ב־48 מנדטים והמערך ב־47. התוצאה הצמודה הזמינה לאורך השנים סיפור פשוט: טופז אמר, בגין ענה, והבחירות הוכרעו. אלא שהקמפיין כלל גם את הפצצת הכור בעיראק, מאבקים חברתיים ופוליטיים ותזוזות בתמיכה עוד לפני שתי העצרות. אפשר להצביע על כוחו של הנאום; אי אפשר לבודד מתוך תוצאת הקלפי כמה קולות הביא.

7 במרץ 2015: דגן יוצא מאחורי הקלעים

שלושים וארבע שנים אחר כך כבר נשאה הכיכר את שמו של יצחק רבין. בעצרת "ישראל רוצה שינוי" היה הנואם המרכזי מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר. האיש שהקדיש שנים ארוכות לפעילות הרחק מעיני הציבור התייצב מול רבבות בקריאה להחלפת ההנהגה.

דגן עצמו עמד על הפער. "אני מודה שזוהי אינה הבמה הטבעית בשבילי", אמר בפתח נאומו, כפי שתועד בדיווח של דנה ירקצי בוואלה מאותו ערב. הוא תקף את מדיניות הממשלה ואת נתניהו, ותיאר פחד מהיעדר חזון וממשבר מנהיגות.

זה היה נאום של איש ביטחון שהגיע לדבר על החלטות מדיניות ועל אחריות. דווקא משום שלא היה מועמד המבקש לעצמו תפקיד, הופעתו נועדה להעניק לקריאה לשינוי משקל אחר. ובכל זאת, מן הערב הזה יישאר בזיכרון הציבורי גם נאום אחר, של אדם אחר לגמרי.

באותו ערב: גרבוז ו"מנשקי הקמעות"

יאיר גרבוז בנה את נאומו סביב המילה "קומץ". הוא מנה גילויי גזענות, אלימות ושחיתות, ושאל כיצד קבוצות שמוצגות כשוליות צוברות כוח. בתוך הרשימה הופיע הביטוי "מנשקי הקמעות", לצד התייחסות לפולחן קברים.

הביטוי עורר סערה וביקורת גם בשמאל. כפי שתואר בסקירה על חייו ופועלו בוואלה, גרבוז התעקש בהמשך שלא התכוון לעדות המזרח, ואילו יצחק הרצוג ייחס לנאום נזק למחנה הציוני. חשוב להבחין בין עמדותיהם לבין קביעה שאפשר למדוד: אין דרך להסיק מתוצאות הבחירות לבדן כמה מצביעים שינו את בחירתם בגלל הנאום.

כאן כדאי לצפות בתיעוד הרחב, ולא רק בשניות שחזרו בחדשות. ההקשר אינו מבטל את הפגיעה שחשו מאזינים; הוא מאפשר להבין מה ביקש גרבוז לומר, ואיך חלק מדבריו קיבל חיים פוליטיים משלו.

15 במרץ 2015: נתניהו מחזיר את התשובה לכיכר

שמונה ימים לאחר עצרת השינוי, ויומיים לפני הבחירות, עלה נתניהו לבמה בכיכר רבין בעצרת המחנה הלאומי. לפי הערכת המשטרה שפורסמה באותו ערב השתתפו בה כ־30 אלף איש.

נתניהו התייחס לדברי גרבוז ויהושע סובול ושאל: "מה בדיוק הבעיה בלנשק מזוזות? ממתי זה חטא?". כך תועד בדיווח של שבתי בנדט בוואלה. צריך לדייק כאן: הביטוי המזוהה עם גרבוז היה "מנשקי הקמעות". נתניהו קשר את הוויכוח גם לנישוק מזוזות, מנהג בעל משמעות לציבור רחב יותר.

אחריו עלה נפתלי בנט, אחז בגיטרה ושר עם הקהל את "ירושלים של זהב". אותו מרחב עירוני שאירח שבוע קודם קריאה להחלפת הממשלה אירח כעת את מי שביקשו להשאירה.

הדמיון לשני הערבים של 1981 בולט, אבל אינו זהות: האישים אחרים, התקשורת אחרת והנסיבות אחרות. מה שחזר היה השימוש בכיכר כדי להשיב למחנה היריב, מול קהל שנותן לתשובה קול משלו.

מהמרפסת במוגרבי ועד הבמה מול העירייה, הנואמים התחלפו וגם שמות הכיכרות. הקהל נשאר חלק מהנאום: הוא הריע, קרא קריאות ביניים, ולעיתים נתבקש לשתוק כדי שמשפט אחד יישמע היטב. בהקלטות אפשר עוד לשמוע את הרגע שלפני מחיאות הכפיים. אצל בגין, ביוני 1981, זו הייתה הבקשה לדממה.