אי של שפיות במציאות הזויה: סיור במקום שנותן תקווה לשכונה

במרתף של בית דני, המרכז הקהילתי הכי גדול בדרום תל אביב, בין שולחנות פינג פונג וביליארד שמשמשים את בני הנוער של שכונת התקווה, ניצבת פינת הנצחה קטנה, מרגשת, לאילן משה יעקב ז”ל. מנהל מרכז הנוער השכונתי (מנ”ש) בבית דני היה בן 29, כשנסע עם בת דודתו, ג’ני, למסיבת הנובה ברעים ב-7.10.

לפני שנרצח, הספיק להעלות לסטורי שלו סרטון של מחבלים יורים. על רקע הזוועה, סיפר כמה הוא אוהב את המדינה.

25 מילים עוצמתיות

שש שנים הספיק אילן משה יעקב לנהל את מנ”ש שכונת התקווה, לאחר שירות קרבי בצה”ל, לימודי תואר ראשון וטיול ב-38 מדינות. הוא סחף אחריו את בני הנוער בשכונה, עד כדי כך, שיומיים לפני 7.10.2023 קיבל הצעה להשתבץ ברשימתו של ראש העיר, רון חולדאי, למועצת העירייה בבחירות המוניציפליות.

“מדינת ישראל אני אוהב אותך למרות הכול”, אמר אילן בסרטון שצילם דקות לפני שנרצח, “למרות כול הטילים והאזעקות, אין כמו מדינת ישראל. אנחנו לא נוותר לעולם. לעולם אנחנו לא נוותר על העצמאות”.

מילותיו האחרונות הנ”ל הפכו להמנון הבלתי רשמי של בית דני.

פוסטרים וגלויות עם פניו של אילן, ו-25 המילים העוצמתיות הללו, נוכחים בכול פינה בבניין, שעבר שדרוג מאסיבי בהשקעה של כשלושים מיליון שקלים.

אילן כבר לא ייהנה ממועדון הנוער השכונתי החדש, שבו הוצבה הפינה להנצחתו, וגם לא מחדרי המוזיקה הסמוכים, אולפני ההקלטות, המרכז הטכנולוגי הממוחשב, הספרייה המהודרת, הסטודיו לריקוד, מועדון הקשישים החדש, מוזיאון זעיר למורשת השכונה ואולם רב תכליתי גדול מעוטר ביצירות אמנות של נופי העיר.

אבל רוחו שורה על כול אלה.

157 מיליון שקלים

157 מיליון שקלים הושקעו, בארבע השנים האחרונות, בקריית התרבות, הנוער והספורט של שכונת התקווה, מסביב לבית דני, עשרות מטרים מזרחית לכביש 20. מרכז דוהל לאומנויות הבמה, הפך לאולם תיאטרון מודרני עם 600 מקומות, בהשקעה של 37 מיליון. אולם הכדורסל “הבנים”, שצמוד אל הבור שפער טיל הקאסם ששיגר סדאם חוסיין במלחמת המפרץ, ביום שבת 19 בינואר 1991, שופץ בהשקעה של 19 מיליון שקלים. מעל הבור הוצב פסל סביבתי גדול.

מרכז דוהל והפסל הסביבתי שהוצב מעל לבור שפער טיל הקסאם ששיגר סאדם חוסיין. צילום: ת”א אונליין

8 מיליון הושקעו בבריכת בית דני. 15 מיליון בחדר כושר, שפעם אכלס את בית הספר מעלה. ממולו שוכנה מנהלת הרווחה החינוכית של השכונה. 30 מיליון שקלים הושקעו בשיפוץ אצטדיון בני יהודה, ומגרשי הדשא הסינתטי על שם בועז סולמי.

למה זה חשוב? משום שהמתחם הזה, עלה כמה שעלה, הוא אי של שפיות בתוך מציאות הזויה, שעמה מתמודדים כ-13,000 תושבי שכונת התקווה, מחציתם ישראלים ומחציתם עובדים זרים ממדינות אפריקה.

כאשר מאגמים את “המצב” הנוכחי הכללי במדינה, עם המציאות הדמוגרפית והכלכלית הקשה בשכונת התקווה, מתקבלת תוצאה שמחייבת מקום מפלט כזה.

אולם רב תכליתי בבית דני – מעוטר ביצירות אמנות של נופי העיר. צילום: ת”א אונליין

מתחם בית דני-מרכז דוהל הוא המקום הזה. בכול יום נתון פעילים בו אלפי תושבי שכונות דרום ת”א, לא רק משכונת התקווה, אלא גם משכונות הארגזים, כפר שלם והסביבה. הם באים מכול הגילאים. חוגים לאימהות עם תינוקות בבוקר. ארוחות צהרים לקשישים. שיעורי מוזיקה ותגבור לימודים לנערות ונערים אחר הצהריים. להקות זמר מבוגרות וריקודי עם בלילות.

חדרי הסטודיו והאולמות שוקקים כול הזמן. שיעור רודף חוג, ממש כמו בשיטת המיטה החמה.

במרכז דוהל יכולים תושבי השכונה המבוגרים לצפות בארבע הצגות של הבימה, הקאמרי, בית לסין וכך הלאה, תמורת 25 שקלים לכרטיס.

רבים מהם צפו שם בהצגת תיאטרון בפעם הראשונה בחייהם, והתאהבו.

בית הצלה לילדים

גל שרעבי דמאיו (49), המשנה לראש העירייה, נולד בשכונה.

אימה שלו, אנה, מורה לאמנות בבית ספר לחינוך מיוחד בת”א, עדיין גרה בסמטה הצרה בה גדל, מרחק 50 מטרים מחדר הכושר המשוכלל שחנך הבן שלה יחד עם רון חולדאי, ליד אולם הכדורסל. לפחות פעמיים בשבוע היא צועדת ברגל שלוש דקות לספריית בית דני החדשה, פרויקט נוסף של בנה, ומחליפה כותרים. סורקת את ברקוד הספר שמשאילה, ואת זה שמחזירה, בעמדה הממוחשבת בכניסה.

בית דני נפתח במאי 1979, ונקרא על-שמו של דני מושביץ, שנהרג בתאונת מטוס, בנו של מרק מושביץ, מבעלי קונצרן עלית. “אני קורא למקום הזה בית הצלה לילדים”, אומר גל שרעבי. “המקום הזה הציל גם אותי בילדותי”.

המשנה לראש העיר, גל שרעבי דמאיו, במוזיאון הזעיר למורשת שכונת התקווה. צילום: ת”א אונליין

בשנות ה-80, כשהיה ילד בשכונה, התקווה הייתה שכונת פשע. הברירה הייתה להסתובב ברחובות, או להיות בבית דני ובצופים. לא הייתה חלופה אחרת.

“אבא שלי, יוסף, היה מתניע את הטרקטור בארבע לפנות בוקר וחוזר בערב. אמא לא הרשתה לי להסתובב ברחוב. אז נרשמתי לחוג אמנות בבית דני, למדתי עיצוב בחימר ואפילו תפירה, והפכתי לתולעת ספרים בספרייה. אם לא הייתי מקבל כאן מסגרת יומיומית לאמנות וקריאה – לא הייתי נמצא כאן היום”.

שרעבי מחזיק בתיק מנהל הקהילה בתל אביב יפו, בתיק החינוך העל יסודי ובתיק הרווחה בדרום העיר ויפו. “הסוד שלנו בניהול המקום הזה”, הוא מספר, “זה שכול אנשי הצוות הניהולי והתפעולי גדלו בשכונה”.

מנהל מרכז דוהל, רמי לוי, מחזיק בתפקיד כבר 37 שנה. מנהל בית דני, גיא זוזות, סגניתו אריאנה רבי, מנהל התפעול קובי יוסף, ואילן משה יעקב ז”ל – שניהל את מרכז הנוער השכונתי – כולם בילו את ילדותם וניצלו מהרחוב בבית דני. משפחה.

זרות וישראליות קולעות

שכונת התקווה נוסדה בשנת 1935 על ידי עובדי עיריית תל אביב, יוצאי עדות המזרח, על שבעה דונמים של פרדסי הכפר הערבי סלאמה הסמוך. למרות המחיר הזול (3 לירות ארץ ישראליות למגרש) לא היו קופצים רבים. כאשר פרצו מאורעות 1936, הגיעו לשכונה משפחות משכונת כרם התימנים.

שכונת התקווה שימשה כחיץ בין תושבי הכפר סלאמה הערבים, לבין תל אביב, במלחמת העצמאות. בליל 8 בדצמבר 1947, שבוע לאחר הכרזת האו”ם על הקמת מדינת ישראל, נערכה מכיוון הכפר סלאמה התקפה כבדה על שכונת התקווה, שנהדפה תוך אבדות כבדות לתוקפים. לאחר הקמת מדינת ישראל הועברו תושבות ותושבי השכונה למעברות.

הספרייה המשודרגת של שכונת התקווה בבית דני. צילום: ת”א אונליין

בשנה הבאה תחגוג התקווה 90. בעשור האחרון החליטה עיריית ת”א יפו להסדיר, סוף סוף, את הכאוס התכנוני בה – כדי לאפשר התחדשות עירונית.

השכונה, שמשתרעת כיום על כאלף דונמים, מורכבת ממגרשים במעמד של “מושע”, קרי ריבוי בעלים משותפים בחלקה אחת גדולה שאין בה חלוקה ברורה. משך השנים, כול אחד בנה, התרחב, שינה את המבנים, ללא פיקוח וללא רישום. כדי לנסות ולהבין איזה נכס שייך למי, נעשתה ממש עבודת בילוש, בהשתתפות מתכננים, היסטוריונים ותושבים. יש בעלים שעדיין לא אותרו.

בדרך החוצה, גל שרעבי דמאיו עוצר באולם הכדורסל. בודק שחדרי ההלבשה המהודרים נקיים. מבקש לתלות בהם מנטרלי ריח זיעה.

כמה מטרים מעליו, על רצפת הפרקט החדשה, הבוהקת, קולעות לסל קבוצת הנערות של בני יהודה.

חציין ישראליות וחציין בנות למשפחות של נתינים זרים.

האווירה בקבוצה מצוינת. שמחה. הפכו לחברות.

קבוצת הנערות של בני יהודה בכדורסל. צילום: ת”א אונליין