עיריית ת”א: להיות שמן זו לא בחירה, אבל השלט יישאר

סערת הפרסומת של מאמן הכושר, בר פחימה, הובילה את עיריית תל אביב-יפו לפרסם פוסט רשמי שבו התייחסה לפרסומת הפרובוקטיבית של מאמן הכושר, שעל שלטי חוצות נכתב בה “להיות שמן, זו בחירה?”.

מערכת המקומון הדיגיטלי “תל אביב אונליין” בוחרת שלא להציג את השלט או תמונתו של מאמן הכושר – כדי לא לסייע בהפצת המסר.

בפוסט הודתה העירייה כי “רבים נפגעו מהמסר הזה, ובצדק”, והזכירה את הרקע של הפרעות אכילה, בעיות דימוי גוף ו”שיפוטיות של אחרים על הגוף” כטריגר כואב עבור חלק גדול מהציבור. יחד עם זאת, נמסר כי אף שהעירייה קיבלה “פניות רבות שביקשו שנסיר את השלט”, היא אינה מוסמכת להתערב בתכנים מסחריים, כל עוד אינם כוללים הסתה או אלימות, בשל מחויבותה לחופש הביטוי ולשמירה על החוק.

קמפיין “שמנופובי”

הקמפיין עצמו הושק באמצע השבוע שעבר, כשעל שלטי חוצות גדולים מעל כבישים ראשיים בתל אביב, בירושלים וברחבי הארץ הופיע המשפט הפרובוקטיבי, לצד תמונתו השרירית של פחימה.

מי שהצית את גל התגובות הראשון היה ככל הנראה יוצר התוכן גל זהבי, שסיפר בעבר על מאבקים אישיים סביב משקל ודימוי גוף, ותיאר את השלט כ”מטרגר” שחוצה גבול. זהבי שיתף את התמונה מהאיילון, תקף בחריפות את המאמן, ותייג  את עיריית תל אביב ועיריית ירושלים בדרישה שיתערבו.

הביקורת לא נשארה רק ברשת. יו”ר ועדת זכויות הילד בכנסת, ח”כ קטי שטרית, כינתה את הקמפיין “שמנופובי בעל השלכות הרסניות” והזהירה מהשפעתו על ילדים ובני נוער, בעיקר על רקע העלייה בשיעורי הפרעות האכילה.

במקביל הצטרפו לביקורת דיאטנים קליניים וארגונים הפועלים לקידום דימוי גוף חיובי, שהדגישו כי המסר עלול לחזק סטיגמות ואשמה כלפי אנשים עם עודף משקל.

“לעורר מודעות”

פחימה עצמו מסר בשורה של התייחסויות לתקשורת כי לא התכוון לפגוע. לדבריו, מטרת הקמפיין היא “לעורר מודעות” ולעודד אנשים “לקום, לזוז ולהרגיש טוב עם עצמם”, ולא לשנוא את גופם. הוא טען כי “להיות במצב גופני נתון – זו בחירה” עבור חלק גדול מהאנשים שעברו שינוי בעזרת תוכניות האימונים שלו, אך הוסיף שיש כאלה שעבורם הבחירה “קשה יותר או בלתי אפשרית מסיבות רפואיות”, והוסיף התנצלות כלפי מי שנפגע.

בעקבות פניות התושבים, פירטה העירייה בפוסט את העמדה המשפטית שלה: לדבריה, החוק אינו מאפשר לרשות מקומית לצנזר מסרים פרטיים או מסחריים בשלטי חוצות, גם אם היא אינה מסכימה עמם, למעט “מקרים קיצוניים כמו הסתה ואלימות”.

העירייה הגדירה את השלט כטריגר פוגעני, אך הבהירה כי “אלה הרגעים שבהם חופש ביטוי נמדד באמת” – ביכולת להכיל דעות שונות במרחב הציבורי בלי צווי הסרה ובלי כפיית אג’נדה פוליטית או מוסרית מצד השלטון המקומי.

בשם חופש הביטוי

הפוסט, שנועד במקור להרגיע את הרוחות ולהסביר את מגבלות הסמכות, הפך בעצמו לזירת עימות. מאות גולשים וגולשות הגיבו: חלקם טענו כי העירייה “נותנת יד לשיח שמנופובי” בשם חופש הביטוי, ושאלו האם אותו עיקרון היה מופעל כלפי מסרים גזעניים או כלפי קבוצות אחרות.

אחרים תקפו את העירייה על כך ש”מהדהדת את המסר” של הקמפיין באמצעות פרסום השלט ושמו של המאמן מחדש, ובכך מעניקה לו פרסום נוסף. מנגד, היו מי שהגנו על העיקרון שקידמה העירייה, וטענו שלא ניתן לדרוש חופש ביטוי ולהיעלב מכל שלט שאינו נוח לצפייה.

חלק מהגולשים אף טענו כי השלטים מופיעים גם בערים אחרות בגוש דן, כך שהדיון איננו מקומי בלבד אלא משקף שיח ארצי על גבולות הפרסום והרגישות החברתית.

בסיום הפוסט שלה ניסתה העירייה למסגר את הסערה כנקודת אור: לדבריה, “הדיון החשוב הזה צמח ברשתות, סחף את הציבור, הציף סיפורים אישיים ותובנות חדשות, והאפקט שלו מועיל ועוצמתי יותר מהשלט עצמו. והוא זה שיביא את השינוי. מבחירה”.