קטע מהספר “בסוד העניינים” מאת סנונית ליס
“להוריד אותך בבית?” ראול שאל כשנכנסנו לתל אביב. “לא,” הנדתי בראשי לשלילה. לא רציתי שהלילה ייגמר.
הוא השאיר את האוטו לא רחוק מהמוסך שבו עבד אלברט בדרום־מזרח העיר והתחלנו ללכת. ידענו שהתחזית בישרה על סופה אביבית שצפויה לפקוד את העיר, אבל זה לא הטריד אותנו. לא סיכמנו על יעד או כיוון, רק צעדנו ודיברנו. שקענו בשיחה, עקפנו בורות במדרכות הרצוצות של דרום העיר, מעדנו על מרצפותיה המתנדנדות, חלקנו סיגריות נובלס זולות שדבקתי בהן מאז הקיבוץ לקול מחאותיו של ראול, שהעדיף קאמל, אבל התאים עצמו אלי. הרגשתי שיחד אנחנו הופכים לדבוקה ניידת, קורנת, של צבע בלב העיר האפורה, שאדי הפיח נאחזו בבנייניה הישנים, המוזנחים. חשתי כאילו אחרי תקופה ארוכה בארץ זרה, אני מדברת פעם ראשונה עם מישהו שמבין את שפת האם שלי.
“יפה מצד אח שלך שהוא נתן לך לקחת את האוטו שלו. אני תמיד מקנאה באנשים שיש להם אחים,” הודיתי.
“תאמיני לי שאם היית רואה איך הוא מציק לי, לא היית מקנאה,” ראול חייך.
“אני תמיד מקנאה באנשים עם משפחה גדולה. אצלי אנחנו רק שתיים, אמא שלי ואני.”
“ואיך היא?” ראול שאל.
“חולת ניקיון,” מצאתי את עצמי חושפת.
“כן, אני מבין למה את מתכוונת. גם אמא שלי מנקה כל הזמן. עושה ספונג’ה לפחות פעמיים בשבוע, כולל פרצופים כשדורכים לה על הרטוב,” ראול הזדהה.
“לא…” התלבטתי איך להסביר. “אצל אמא שלי זה לא ככה, זה בדרגה אחרת. היא כל הזמן מנקה, מקפלת, מצחצחת. בכל בוקר היא שמה כפפות שלא יורדות מהידיים שלה עד הערב, ונוסעת באוטובוס לעבודה שלה. היא מנקה במוסד סיעודי ואז חוזרת באוטובוס לדירה שלה ליד התחנה המרכזית בחדרה, ולמרות שהיא בטח גמורה מעייפות, גם שם היא ממשיכה לקרצף עד שהיא הולכת לישון. היא לא מבינה מה הטעם בדברים שעושים סתם בשביל הכיף. ספרים, למשל, נראים לה מיותרים כי הם צוברים אבק.” לקחתי שאיפה ארוכה מהנובלס שלי והמשכתי: “יש רק דבר אחד שהיא מקדישה לו זמן חוץ מאשר לניקיונות – וזה הליכה לרופאים. זה כאילו שהיא ממש רוצה שיגלו אצלה איזו מחלה נוראית שתשחרר אותה מהצורך הבלתי נגמר לנקות ולסדר. אחרי כל ביקור במרפאה של עוד רופא שאומר לה שהכול בסדר אצלה חוץ מהראש, היא חוזרת לדירה שלה, טובלת מקלות אוזניים באקונומיקה ומעבירה אותם בפינות כדי לתפוס גרגרי אבק חדשים.” נשמתי עמוק.
חלפנו על פני ברים שהתכוננו לסגירה, תחת שובלי אור צהובים שנמזגו על שדות האספלט מפנסי רחוב. שיכורים אחרונים נשפכו מהמועדונים, מתנודדים, מסורבלים כמו גילוי הלב שפרץ מבין שפתי ללא תכנון. “היא יותר טובה מאבא שלי,” מצאתי את עצמי אומרת. “אני לא ממש זוכרת אותו, הוא עזב אותה ואותי כשהייתי בת שלוש, אבל אף פעם לא ממש הסתדרתי איתה. בגלל זה בכיתה ח’ עברתי להיות ילדת חוץ בקיבוץ.” לכסנתי מבט לראול, לבדוק אם זה בכלל מעניין אותו, וגיליתי שהוא מקשיב לי בעיניים ענקיות. “האמת היא שאני לא ממש יודעת מה קורה איתו או איפה הוא עכשיו, אבא שלי,” הודיתי.
רוח הרקידה את ענפי העצים, שהאביב הצמיח בהם אמירים חדשים של ירוק. האוויר התאבך באור פנסי הרחוב ושיווה לעיר מראה אפוקליפטי, כאילו נעטפה בסופה מדברית שעומדת לקבור את כל התקוות, החלומות ותוכניות הבנייה. עצרנו וקנינו בירה.
“כדאי שתלכו הביתה, אומרים ברדיו שהולך להיות גשם מטורף,” הזהיר אותנו מוכר בפיצוצייה ונעץ בנו מבט תמה מבין צעיף לכובע גרב. חייכנו, שילמנו והמשכנו ללכת צפונה ומערבה במורד הרחובות שהתרוקנו. העזובה של דרום העיר הלכה והתחלפה בפאר המעושה של מרכז תל אביב. הבניינים האפורים, צרובי השמש, התחלפו ביותר ויותר בניינים לבנים, מעוגלי מרפסות, שהפחים העולים על גדותיהם שניצבו לפניהם כמו חשפו את ערוותיהם.
“לפחות עם אבא שלך ידעת שהוא עזב, ידעת בערך מה קרה,” ראול אמר. “אם תבקרי בדירה של אמא שלי בחולון, בטח תתאהבי בה כמו כולם. אין אחד שלא מוקסם ממנה ותמיד יש שם המולה.” הוא תיאר ואני שוב מצאתי את עצמי תוהה מי הצעיר הזה שאני שופכת את הלב בפניו. מי בכלל אומר ככה באמצע החיים את המילה “המולה”?
ראול המשיך לצייר את חייו במילים שיועדו לאוזני: “הומה שם במיוחד כשארבעת האחים שלי ואני באים לארוחת שבת. כשהייתי קטן גרנו בבית גדול באזור יותר יוקרתי, אבל אבא שלי נכנס לכל מיני עסקים מוזרים. היו תקופות שבהן בקושי היה לנו כסף לאוכל בגלל זה.”
“אבא שלך איש עסקים?” ניסיתי להבין.
“אבא שלי, זכרו לברכה, היה ענן אנושי, כזה שבכל פעם שאתה מסתכל עליו נדמה לך שאתה רואה משהו אחר, עד שהוא נעלם,” ראול התפייט. כמה שבועות מאוחר יותר גיליתי שאת הדימוי הוא שאל מאחד מסיפוריו הקצרים. “הוא היה איש עסקים ואמן, יזם וממציאן, בדאי שאף אחד בעצם לא הכיר באמת. כשהייתי ילד, ההורים שלי ניהלו מכולת בשכונה, אבל את אבא שלי השגרה גמרה. הוא תמיד הרגיש יותר גדול מהחיים. חורף אחד הוא טס ליפן וחזר עם סיפורים מטורפים על קפיץ מחליף צבעים שהילדים היפנים משתגעים עליו. הוא החליט שהוא ייבא אותו ויהפוך אותנו לעשירים. ההורים שלי מכרו את המכולת כדי לממן את הדבר הזה, אבל בסוף הקפיץ נאסר לייבוא כי הוא היה לא בטיחותי או משהו. כדי לפרנס אותנו בלי המכולת, אמא שלי מצאה עבודה בתור מבשלת בגן ילדים בשכונה.”
ראול סוכך עלי בזרועו מפני הרוח. “אחרי העניין עם הקפיץ,” המשיך, “הוא עבר בין עבודות ומיזמים הזויים שהתבטלו או נכשלו. הוא היה נעלם לתקופות קצרות וארוכות בכל מיני תירוצים על עסקים חדשים, לווה עוד כספים כדי להגשים עוד חלום. בכל פעם הוא אמר שזה רעיון מבריק, חד־פעמי, שישנה את הכול, יהפוך אותנו לעשירים ואותו לאיש עסקים מצליח.”
ניסיתי לדמיין את ראול גדל בתוך כל זה. “נשמע לא קל,” אמרתי.
“כן,” הוא אישר. “כשהתקשרו לאמא שלי מהמשטרה ואמרו לה שהוא נהרג בחיפה, בשכונת הדר, היא בכלל חשבה שהוא בגרמניה. הוא אמר לה שהוא טס לשם כדי לפגוש שותף ולסגור עוד עסקה שתשנה את המצב שלנו. היורה ברח משם על אופנוע ואף פעם לא נתפס,” ראול שלח לעברי מבט חושש, וגילה שאני מתבוננת בו מרותקת. הוא בלע את רוקו והמשיך.
“לא לקח הרבה זמן עד שהמנחמים התחלפו בנושים. התברר שאבא שלי היה חייב הרבה כסף. בואי נגיד שאני יודע מה לעשות כשאתה לבד בבית ודופקים בדלת מההוצאה לפועל. בסוף אמא שלי הכריזה על פשיטת רגל, מכרה את הבית ועברה לדירת עמידר, ושני האחים הגדולים שלי, שהיו אז בני 17 וחצי ו־16, עזבו את הלימודים ויצאו לעבוד כדי שיהיה לנו מה לאכול. ואחרי כל זה, את יודעת מה הכי מפחיד אותי?” הוא מילא את ריאותיו באוויר וירה: “להיות כמוהו. כי יש לי את הג’וקר הזה שלו. כי גם אני תמיד רוצה להיות משהו אחר ולספר סיפורים. אבל את יודעת מה? אני רוצה שהג’וקר שלי יעשה טוב לאנשים שאני אוהב, יעזור להם לנצח במשחקים שלהם ולא יגרום להם להפסיד הכול, כמוהו.”
חלפנו על פני בריכת גורדון הסגורה, שנראתה תלושה, מוכת רוח תחת הרקיע שכוסה בעננים כהים ונמוכים, ועצרנו מול הים. השמים שמעלינו געשו. שקיות, עלים שנתלשו מהעצים ועטיפות חטיפים ריקות הסתחררו באוויר. “וואו, אני חושב שסיפרתי לך את הדברים האחרונים שאתה אמור לגלות למישהי שאתה רוצה לצאת איתה,” ראול עמד מאחורי וסוף סוף עטף אותי בזרועותיו בזמן שהסתכלתי על הים ששאג לעברנו.
“זה בסדר, גם אני לא סתמתי,” הסתובבתי לעברו, חייכתי ושאלתי: “חוץ מזה, למה לצאת? בוא ניכנס,” התנתקתי ממנו ובלי לחשוב פעמיים קילפתי מעלי את הבגדים, השלכתי אותם על החול ורצתי לים. נזכרתי בשחיות הלילה שהיינו עושים בבריכה בקיבוץ, אבל רק בין מערבולות המים קלטתי שזה ממש לא אותו הדבר. ראול השתהה לרגע קצר, ואז התפשט ורץ אחרַי. הוא הצליח להגיע ולהיצמד אלי למרות זרמי המים העזים. בדיוק כשהוא נישק אותי לראשונה, גל אדיר התנפץ על ראשינו, הפיל אותנו מהרגליים, ערבל אותנו כמו מכונת כביסה אדירה והדף אותנו בחזרה אל עבר החוף. ראול השתעל. מיהרתי להתייצב על רגלי, לקחתי את ידו וברחנו מהים, שכאילו המשיך לרדוף אחרינו עד שיצאנו מתוכו.
“סליחה, לא חשבתי על זה ברצינות לפני שנכנסתי,” צחקתי והתנשמתי.
“יש לך משאלת מוות?” ראול שאל. הוא הסיט את מבטו אל החול, מתאמץ שלא לבהות בגופי העירום.
“יש לי משאלת חיים.” התקרבתי אליו וזווית הפה שלי נמשכה מטה. היא הייתה הסימן היחידי לכך שעשיתי את כל זה – ההתפשטות והריצה לים באמצע הסערה – רק כי חששתי שראול יראה עד כמה אני משתוקקת להתערבב בו. הוא הניח את אצבעו על החלק בשפה שלי שכאילו זז עצמאית ונשק לזווית פי עד שהשריר המרדן התרכך תחת לשונו. נצמדתי אליו. נשכבנו יחד על החול וכבר לא הרגשתי את הקור או את צריבת המלח בעיניים.
למידע נוסף ולרכישת הספר באתר “עברית” הקליקו.
כריכת הספר
הצטרפו לקבוצות הווצאפ של תל אביב אונליין:
קבוצת תל אביב יפו כללית – לחצו כאן.
קבוצת הנדל”ן – לחצו כאן.
קבוצת צפון ת”א – לחצו כאן.
קבוצת מרכז ת”א – לחצו כאן.
קבוצת דרום ת”א – לחצו כאן.
קבוצת מזרח ת”א – לחצו כאן.
קבוצת יפו – לחצו כאן.
קבוצת TLZ מי ומי – לחצו כאן.
קבוצת החוויה הקולינארית – לחצו כאן
לדף הפייסבוק של “תל אביב אונליין” – לחצו כאן.
לעמוד האינסטגרם של “תל אביב אונליין” – לחצו כאן.
לערוץ הטלגרם של “תל אביב אונליין – לחצו כאן.
תגובות