אספמיה / מאת גד קינר קיסינגר

שֶׁהָאֶבֶן תִּדַּרְדֵּר מֵעַצְמָהּ בְּמַעֲלֵה הָהָר

וְסִיזִיפוּס יְזַנֵּב בָּהּ בְּהִתּוּל כִּבְכִּבְשָׂה

תוֹעָה כְּשֶׁהוּא שׂוֹרֵק לְעַצְמוֹ.

שֶׁהַכֻּרְסָאוֹת יַאַסְפוּ אֶת הָאָבָק הַמְּיֻתָּם

אֶל חֵיקָן, וְיָנִיחוּ לְרוּחוֹת הָאָבוֹת לְהִתְרַוֵּחַ

בָּהֶן שׁוּב בְּלִי לְהוֹתִיר מִשְׁקָעִים

בָּרִפּוּד.

שֶׁהַמַּאֲכֶלֶת תִּהְיֶה יְשָׁנָה וַחֲלוּדָה

וְאַבְרָהָם לֹא יָעֵז כִּי לְיִצְחָק אֵין

חִסּוּן. שֶׁמֵּי הַבֶּרֶז הָעֲכוּרִים יַחְלְמוּ

שֶׁהֵם מַעְיַן הַבְּתוּלִים וְהַקְּשִׁישׁוֹת

שֶׁהֵן הַבְּתוּלוֹת

וְכָל הַגִּדְעוֹנִים שֶׁיָּצְאוּ לְגִמְלָאוֹת

וְלוֹקְקִים קוֹטֵג’ בְּתֵה קָלוּשׁ יֻזְעֲקוּ

בְּצַו מֵאַרְבַּע אוֹ יוֹתֵר רוּחוֹת

רְפָאִים לִמְקוֹם הַכִּנּוּס לְחֵיל

אַהֲבָה גְּדוֹלָה מְאוֹד מְאוֹד

וְיִטְפְּחוּ זֶה עַל כָּתֵף זֶה

וִילַטְּפוּ זוֹ אֶת שֵׂיבַת זוֹ

וְיֵעָרְמוּ אֵלֶּה עַל עַצְמוֹת

אֵלֶּה

לְצִלּוּם קְבוּצָתִי שֶׁל

אָבִיב אַחֲרוֹן.