“שפירא לא תשתנה עם מבצע אחד”

הסערה סביב מקרי הפשיעה האחרונים בתל אביב – ובפרט סביב פעילות חבורות נוער מדרום העיר – מחזירה את שכונת שפירא לכותרות.

במקביל למבצע אכיפה של המשטרה, פוסט שפרסם בפייסבוק תושב השכונה, איתן מנדלבאום, מורה בחטיבת ביניים בדרום תל אביב, מציע מבט מבפנים על המציאות המורכבת בשטח.

מנדלבאום, שפוגש חלק מהנערים גם בכיתה וגם ברחוב, מתאר בפוסט מציאות יומיומית של חיכוך – ומזהיר כי אכיפה בלבד לא תספיק.

הטור המלא:

מתחת לחלון שלי, בשכונת שפירא בדרום תל אביב, מתארגנת לה ממש עכשיו משטרת ישראל למבצע נקודתי למיגור הפשיעה בשכונה – בדגש על התמודדות עם חבורת SSQ, Shapira Squad, שעולים אחת לאיזה זמן מוגבל לכותרות. לאחרונה שמענו עליהם כשפתאום יצאו מגבולות דרום העיר וסביבת התחנה המרכזית – ונדדו לעשות צרות בצפון העיר.

אני בכוונה אומר חבורה ולא כנופיה – כי כנופיה נשמע משהו מאוד מאורגן – ומי שמכיר את הסיפור של החבורה הזו יודע שהוא מורכב יותר מזה.

אמנם יש גרעין קשה ומאורגן שמבצע גם עבירות חמורות יותר של נשק וסמים – אבל מסביב יש שוליים רחבים של עשרות בני נוער – שעוסקים בוונדליזם, מציקים לעוברי אורח באלימות – לעיתים קשה מאוד – שודדים טלפונים וכסף כיס באיומים – ומשרים אווירת פחד באזורים מסוימים בשכונה, בעיקר בשעות הערב והלילה.

אין לי שום בעיה עם המבצע הנוכחי. מבצעים זה אחלה.

רק צריך להגיד שהאפקטיביות שלהם מוגבלת.

אני רואה את החבורות האלה ברחוב לפעמים – או בגינה שמתחת לבית. חלקם תלמידים שלי. לרוב מביך אותם לראות אותי ברחוב – והם דואגים להתחמק ממני. לפעמים אני מביך אותם בכוונה – פונה אליהם ליד חברים שלהם – וזה לרוב מרגיע את האווירה וגורם להם לחזור להיות תלמידים בחטיבת ביניים – ולא עבריינים.

וכיוון שאני מכיר את חלקם ואת האווירה שבה החבורה נוצרת ומושכת אליה עוד ועוד בני נוער – ברור לי שהמבצע הזה שמתארגן מתחת לחלון שלי לא ישנה בצורה משמעותית את המציאות.

הלוואי שיהיו מעצרים משמעותיים שירחיקו חלק מהחבורה מהשכונה לזמן ממושך. אבל כדי שלא יצטרפו אליה עוד ועוד בני נוער – צריך פעולת עומק רצינית יותר ממבצע אכיפה עם הרבה סירנות.

קודם כל – צריך מדיניות ברורה לגבי מבקשי המקלט ומהגרי העבודה בישראל – בדגש על הילדים שלהם, שרבים מהם חסרי מעמד.

מי שלא צריך להיות פה – למשל תומכי משטר אריתראים שאינם פליטים – שלא יהיה פה.

ומי שכן נמצא כאן – צריך להסדיר את הזכויות והחובות שלו – ובעיקר של הילדים – שלא מכירים מציאות אחרת אבל חיים כל הזמן בתחושת חוסר ודאות.

צריך לייצר מסגרות טיפוליות – מסגרות רווחה – מענה תעסוקתי ומקצועי – או לחלופין פתרונות ראויים במדינות המוצא.

בקיצור – המשטרה מטפלת באלה שכבר עושים בעיות.

אבל צריך מערכות נוספות שיטפלו באוכלוסיות האלה הרבה לפני שזה קורה.

צריך מדיניות ברורה והגיונית – שמתייחסת לאנשים האלה כבני אדם – בין אם מאפשרים להם להישאר כאן ובין אם לא.

זו בעיה שלא מטפלים בה כבר משנות התשעים – מאז שהחלו להביא עובדים זרים לישראל – וביתר שאת מאז אמצע שנות האלפיים, עם הגעת מבקשי המקלט מאפריקה וממזרח אירופה.