תל אביב בשוק

תל אביב היא, בין הייתר, עיר של שווקים: אם סופרים בה את כל מרכזי הקניות המסורתיים, העונתיים והנישתיים, ניתן למנות למעלה מ-12 מוקדים מסחריים פעילים, משרונה מרקט הנוצץ ועד שוק העלייה.

המקומון הדיגיטלי, שרון אונליין, עושה סדר בדוכנים ובבסטות.

הבלגן המחודש: יפו, הפשפשים והחלוץ הקולינרי

הידיעה המרעישה של הרגע היא פתיחת שוק האיכרים העירוני החדש בלב שוק הפשפשים ביפו. זהו אירוע שבועי המתקיים בימי רביעי אחר הצהריים, החל מ-16:00 ועד שעות הערב המאוחרות (22:30). העובדה שהשוק מתקיים בשעות ערב מאוחרות, ולא בבקרים כפי שנהוג במסורת השווקים, מעידה על מגמה ברורה: חיבור בין רכישת תוצרת טרייה לבין בילוי לילי באווירה מחודשת.

שוק הפשפשים עצמו, שמארח את האירוע החדש, הוא אבן פינה היסטורית ביפו מאז המאה ה-19. כיום, לאחר עבודות שיקום ושחזור נרחבות, השוק הוא מיקרוקוסמוס תרבותי. מצד אחד, שומר על אופיו הציורי עם חנויות המוכרות ריהוט עתיק, גרוטאות ופריטים נוסטלגיים; מצד אחר, הוא הפך למרכז של גלריות, סטודיואים לאמנות ומסעדות גורמה וברים אופנתיים. זהו המקום היחיד שבו ניתן למצוא מצמיד מרהיב, דרך מכסחת דשא ועד למחשב אישי.

מבלקן לגורמה: לוינסקי ובצלאל בין זיכרון למציאות

שוק נוסף שעבר תהליך של ג’נטריפיקציה קולינרית הוא שוק לוינסקי. השוק, שנוסד בשנות השלושים על ידי עולים מסלוניקי ביוון, נושא עד היום את ניחוחות הבלקן, המתובלים בהמשך בטעמים שהביאו עולי איראן. השוק, הממוקם לאורך רחוב לוינסקי, הפך ממרכז סיטונאי של פיצוחים ותבלינים ל”פנינה הקולינרית” של העיר, המושכת שפים ותיירים כאחד. הסיבה להצלחתו אינה רק המוצר, אלא “הערך האנושי” של הסוחרים הוותיקים המציעים חומרי גלם מיוחדים וסיפורים.

בניגוד ללוינסקי, שוק בצלאל שרד את הפיתוח העירוני, אך איבד חלק משמעותי מאישיותו המיתולוגי. כיום הוא מתפקד כמדרחוב מסחרי ברחובות קינג ג’ורג’ וטשרניחובסקי, והוא עדיין עוגן למציאת בגדים, הנעלה ועודפי מותגים במחירים נמוכים. הצד העצוב בסיפורו הוא היעלמותם הכמעט מוחלטת של דוכני הפלאפל המפורסמים שלו, שאפשרו בעבר “אכול כפי יכולתך”, והותירו את השוק כזיכרון נוסטלגי של ביגוד עממי.

כסף, שיק וקולינריה: מתחמי הפרימיום והעתיקות

תל אביב אינה רק שווקים עממיים; בשנים האחרונות צצו מתחמי קולינריה סגורים ומעוצבים המציעים חוויית שוק יוקרתית. שרונה מרקט הוא שוק האוכל המקורה הגדול בישראל, שהוקם במתחם שרונה המשוחזר בהשראת שווקי עולם ידועים כמו הבורו מרקט בלונדון. תחת תקרת זכוכית אחת פועלים עשרות דוכני הסעדה, מסעדות שף וחנויות בוטיק, והוא מהווה גן עדן לאניני הטעם. במקביל אליו, באזור הצפון, מדשדש (באופן חלקי) שוק צפון, שוק אוכל מקורה ברמת החייל, המארח בעיקר את עובדי המשרדים בסביבה שמחפשים ארוחת צהריים טעימה וזמינה.

בגזרת הווינטג’ הנישתי, קיים שוק עתיקות ויד שנייה בכיכר גבעון, המציע פריטי וינטג’, אספנות, עתיקות ופריטים יד שנייה, והוא ממשיך מסורת שוק שהחלה בכיכר דיזנגוף.  ביפו, ממש ליד הפשפשים, נמצא השוק היווני (“סוק א-דיר”), שהיה המתחם המסחרי המודרני הראשון שנבנה מחוץ לחומות יפו העתיקה בתחילת המאה ה-20, ונקרא על שם הכנסייה היוונית אורתודוכסית שיזמה את הקמתו – הוא משלב כיום חנויות ודירות. ולבסוף, בנמל תל אביב שוכן שוק הנמל, שהוא מתחם קולינרי קבוע עם דוכני גבינות, דגים, קצביות ומסעדות, המארח מדי יום שישי את “שוק האיכרים” (המקורי המקורי) המפורסם של תל אביב, שמביא תוצרת טרייה מחקלאים ויצרנים מקומיים.

הכרמל, התקווה והשווקים העונתיים

אי אפשר לדבר על השווקים בלי שוק הכרמל, העוגן הקלאסי של תל אביב, שממשיך לפעום בכאוס שבו ירקות ופירות פוגשים אוכל רחוב וביגוד זול. אך תל אביב מתאפיינת גם בשווקים תקופתיים ונישתיים.

הדוגמה המובהקת לשוק עונתי-למחצה הוא יריד האמנים בנחלת בנימין, המוכר כאחד מירידי האמנות הגדולים בארץ. היריד פועל רק בימי שלישי ושישי, ומקפיד כי כל המוצרים המוצגים בו יהיו 100% עבודת יד מקורית. ההגבלה בזמן הפעילות משמרת את ייחודו ומעלה את ערך המפגש התרבותי.

בקצה הדרומי, שוכן שוק התקווה, שנחבא אל הכלים אך שומר בקנאות על אופיו האותנטי. שוק זה, בניגוד לכרמל המעורבב, מתאפיין בצביון עיראקי ותימני חזק, עם מסעדות פועלים המגישות קובה, בשרים וחומוס, לצד דוכנים המתמחים אך ורק בפרי או ירק מסוים, ומציעים עמבה במגוון טעמים. הריחוק ממרכז העיר סייע לו לשמר את שושלות המוכרים הוותיקות והאותנטיות.

בסופו של דבר, תל אביב אולי יקרה, אך היא נותרה גדושה באפשרויות קנייה מגוונות.