זו לא התחדשות – זו מחיקה תרבותית / שולה קשת
בשיח הציבורי על הקמת קמפוס בת שבע בלב שכונת נווה שאנן, המוקם בימים אלה במקום התחנה המרכזית הישנה, נשמעים גם קולות הרואים בו אפשרות לשינוי, להשקעה ולהתחדשות של האזור. אך כמי שנולדה, גדלה ונאבקת על המקום הזה במשך עשורים, אני מבקשת לומר באופן חד וברור כי אין כאן התחדשות אלא מחיקה. אין כאן תיקון אלא העמקה של עוול היסטורי.
מאחורי השפה הרכה והדימויים הזוהרים מסתתרת מדיניות עקבית של הדרה, של דחיקה ושל עיוורון מוסרי, וגם הפרה עמוקה של עקרונות צדק חלוקתי בתרבות.
תרבות שעיצבה פסקול
נווה שאנן מעולם לא הייתה מרחב ריק מתרבות. להפך. זהו מרחב שצמחו בו קולות, צלילים וזהויות מתוך מאבק ומתוך צורך עמוק להישמע.
כבר משנות השבעים התגבשה כאן סצנה תרבותית עשירה, ובראשה המוזיקה המזרחית שפרחה למרות ואולי דווקא בגלל ההתעלמות והזלזול של הממסד. התרבות הזו לא רק התקיימה כאן אלא גם עיצבה את הפסקול הישראלי כולו. היא נולדה מתוך הרחוב, מתוך החיים עצמם, מתוך קהילות שנאבקו על מקומן ועל קולן.
דווקא על הרקע הזה, הבחירה להקים קומפלקס גדול ומפואר עבור להקת מחול שאינה נטועה בשכונה ואינה משקפת את מרקם החיים המקומי, אינה תמימה ואינה מקרית. מדובר במהלך שמייצר נתק. הוא מבקש להלביש על המקום זהות חיצונית, כזו שתדבר לקהלים אחרים, חזקים יותר, מבוססים יותר, ובעיקר מרוחקים יותר מהחיים המתנהלים כאן יום יום.
הקמפוס תוכנן מלכתחילה כמתחם מסוגר ומנותק מן המרקם העירוני הסובב אותו, תוך יצירת גבול פיזי וסימבולי בין המוסד לבין השכונה. התכנון מבטא בזבוז משמעותי של משאבי קרקע ציבוריים דווקא באזור שבו קיים מחסור אקוטי בשטחי ציבור פתוחים, ירוקים וקהילתיים.
במקום לחזק את המרחב המשותף ולהשיב משאבים לתושבות ולתושבים, הוא מייצר מתחם סגור הפועל כחיץ בתוך המרקם העירוני ומעמיק את הפער בין צרכי הקהילה לבין השימוש במשאבי הקרקע הציבוריים.
חלל זעיר במיוחד
המאבק שלנו החל בשנת 2017 ומעולם לא היה מאבק נגד אומנות. להפך. מתוך אהבה עמוקה לאומנות ומתוך אמונה בכוחה לחבר, לרפא וליצור שייכות, הצענו לאורך השנים חלופות קונקרטיות וצודקות. ביקשנו לראות כאן קמפוס רב תרבותי אמיתי, כזה שיכיר בעושר האנושי והתרבותי של דרום תל אביב ולא ינסה להחליפו.
ביקשנו לשלב במתחם מוסדות חינוך בסיסיים שכל כך חסרים כאן, בתי ספר וגני ילדים, מרחבים ציבוריים שייתנו מענה לצרכים הממשיים של התושבות והתושבים.
במסגרת הניסיון לייצר דיאלוג, אף נפגשתי מספר פעמים עם אוהד נהרין והצעתי שיתופי פעולה שיאפשרו ללהקת בת שבע לפעול כחלק ממרקם קהילתי רחב ולא כגוף מנותק. אך כל ההצעות הללו נדחו הלכה למעשה.
התוצאה שנכפתה עלינו מדברת בעד עצמה. לתרבות המזרחית, זו שצמחה כאן ושעיצבה את זהות המקום, הוקצה חלל זעיר של שישים מטרים רבועים בלבד בתוך מתחם עצום של אחד עשר אלף מטרים רבועים.
זהו לא רק חוסר איזון. זהו ביטוי מובהק להפרה של צדק חלוקתי בתרבות, שבו משאבים ציבוריים מוקצים באופן שמעדיף מוסדות מבוססים על פני קהילות מקומיות ויוצרים ויוצרות מתרבויות לא הגמוניות ומודרות. זהו מסר ברור של היררכיה תרבותית שממשיכה להתקיים גם היום.
הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח אמירה מפורשת שנאמרה בדיון בוועדה לתכנון ובנייה בשנת 2017 על ידי ראש העיר רון חולדאי, שלפיה תרבות מזרחית היא תרבות של שכונה בעוד הקמפוס מיועד לתרבות ארצית.
אמירה זו אינה רק פוגענית. היא חושפת תפיסת עולם. היא משרטטת גבולות בין מה שנחשב ראוי לייצוג לאומי לבין מה שמסווג כמקומי ושולי. בתוך אותה תפיסה מוקם מבנה ייעודי לאולם עם במה המותאמת לצורכי להקת בת שבע.
להקת בת שבע גם תנהל את המתחם, ובשל העובדה שאינה מעלה מופעים לאורך כל ימות השנה, אלא רק בחלק מהזמן, האולם צפוי להיות מושכר לגופים חיצוניים.
העירייה טוענת כי תוקם ועדת הנהלה שתפקח על הנעשה במתחם, אולם במציאות של יחסי כוח קיימים, נותרת השאלה עד כמה מנגנון זה יוכל לאזן את הפערים המבניים והתרבותיים המוטמעים כבר בתכנון עצמו.
לצידו מוקם בניין שלם המוקדש לטיפולים ולפיזיותרפיה עבור הרקדנים. בלב שכונה שבה ילדים לומדים בתנאים קשים ובמבנים ארעיים, הבחירה הזו מדברת בעד עצמה.
לא סיסמה, עיקרון יסוד
מעבר לכל אלה, יש להבין את הקומפלקס כחלק מתהליך רחב יותר של ג׳נטריפיקציה. לא מדובר רק בבניין אלא במהלך שמבקש לשנות את פני השכונה ואת זהות תושביה.
כאשר משאבים תרבותיים וכלכליים מחולקים באופן בלתי שוויוני, כאשר מוסדות תרבות גדולים זוכים להשקעה אדירה בעוד קהילות מקומיות נדחקות לשוליים, מתבססת מציאות של הדרה. מחירי הנדלן עולים, האוכלוסייה הוותיקה נדחקת החוצה, והמרחב הציבורי משנה את פניו. הקמפוס אינו גשר בין עולמות אלא חומה שמסמנת למי המקום שייך ולמי לא.
נווה שאנן הופכת בתוך התהליך הזה לתפאורה. מקום שממנו ניתן לצרוך חוויה תרבותית מבלי לפגוש באמת את החיים שמתקיימים בו.
קהל מגיע, צופה, ועוזב. האנשים שחיים כאן נשארים בלתי נראים.
מול כל זה אנחנו ממשיכות וממשיכים להיאבק. לא מתוך התנגדות לאומנות אלא מתוך דרישה לצדק. צדק חלוקתי בתרבות אינו סיסמה אלא עיקרון יסוד.
הוא דורש חלוקה הוגנת של משאבים, הכרה במגוון קולות, והשקעה אמיתית בקהילות שחיות ופועלות במרחב. מתוך רצון לעתיד שבו תרבות אינה כלי להדרה אלא מרחב של שותפות, המאבק הזה הוא על הזכות הבסיסית לחיות בכבוד, לקבל חינוך ראוי, לראות את עצמנו מיוצגות במרחב הציבורי ולקבל חלק הוגן במשאבים הציבוריים.
הקומפלקס הזה מבקש להיות מרכז תרבות. אך במתכונתו הנוכחית, הוא אינו יכול לממש את ההבטחה הזו. במקום מרחב פתוח, שוויוני ומכיל, הוא פועל כאתר שמעמיק פערים ומנציח היררכיות. כך הוא עלול להפוך לעדות לאטימות, לגזענות ולמחיקה מתמשכת.
חברת מועצת עיריית ת”א יפו ומנכ”לית תנועת “אחותי”, שולה קשת. צילום: פרטי
- הכותבת – שולה קשת קשי – היא חברת מועצת עיריית תל אביב מסיעת “כולנו העיר”, יו”ר ועד שכונת נווה שאנן ומנכ”לית תנועת אחותי למען נשים בישראל.
הצטרפו לקבוצות הווצאפ של תל אביב אונליין:
קבוצת תל אביב יפו כללית – לחצו כאן.
קבוצת הנדל”ן – לחצו כאן.
קבוצת צפון ת”א – לחצו כאן.
קבוצת מרכז ת”א – לחצו כאן.
קבוצת דרום ת”א – לחצו כאן.
קבוצת מזרח ת”א – לחצו כאן.
קבוצת יפו – לחצו כאן.
קבוצת TLZ מי ומי – לחצו כאן.
לדף הפייסבוק של “תל אביב אונליין” – לחצו כאן.
לעמוד האינסטגרם של “תל אביב אונליין” – לחצו כאן.
לערוץ הטלגרם של “תל אביב אונליין – לחצו כאן.
איזה טרלול…המקום צמא להתפתחות, אף אחד לא אמר שמשהו ימחק – בדיוק כמו שבהיכל התרבות יש הופעות של הפילהרמונית והאנדלוסית – עדיף אבן שואבת לתרבות מהומלסים שמזריקים סמים ועושים צרכים ברחוב – וכשזה יקרה – הם ילכו
ממש לא הגיוני
זה ממש לא אחראי לעשות את האירוע במקום כזה בגלל כל הסודנים והריטריים שיגנבו מאנשים וירביצו להם זה נראה לכם הגיוני ???