טקס יום הזיכרון בשכונת בבלי. צילום: אירית מטיאס

תושבי בבבלי זוכרים

תושבי השכונה התל אביבית ערכו אמש בבית הספר בבלי ירושלמי טקס מרגש לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל
אירית מטיאס | 04.05.2022

בשכונת בבלי בתל אביב נערך אתמול (3.5) טקס שהפך למסורת, לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל.

הטקס נערך בחצר בית הספר בבלי ירושלמי, החל עם השמע הצפירה בשעה 20:00.  לאחר שנאמרה תפילת יזכור הקריאו את שמות הנופלים מקרב תושבי השכונה אשר למדו בבית הספר, זאת בזמן שתמונותיהם הוצגו על מסך גדול.

את הטקס הנחה קובי מחט תושב השכונה, ילדי בית הספר הקריאו טקסטים של יהודה עמיחי, מקהלת בוגרי בית הספר בבלי שרו שירים,  וילדי חוג הריקודים בבית הספר רקדו.

התושבים שנכחו בטקס הביאו זר לזכר כל חלל והשחקנית אסתי זקהיים, תושבת השכונה, הקריאה שיר מרגש של חיים חפר ובמקביל ילדי בית הספר שרו שירי זיכרון. בקהל לא נשארה עין אחת יבשה.

המנחה קובי מחט. צילום: אירית מטיאס

מתוך דבריה של אסתי זקהיים בטקס: החיילים הצעירים שמתו- חיים חפר.

החיילים הצעירים שמתו לא ידברו ובכל זאת ישמע קולם.

והקול הוא חזק וקשה והוא פונה אלי ואליך – אל כולם.

והוא זועק את פצעי מכאוביו ואת ערפל החושים – ואת אפס הדם

והוא זועק את הספרים שלא יקרא, את הסרטים שלא יראה ואת האהבה שלא ידע עוד לעולם.

והוא זועק את אחיו ואת בניו ואת אשתו ואת אמו שלא ישוב להיות עמם.

ואת הריח ההוא ואת הצבע ההוא ואת הטעם ההוא שלא טעם.

והוא הקול העונה את התשובות לדברים כפשוטם.

והוא קול היודע יותר טוב מאתנו מה זאת מולדת וארץ ועם.

ומה זאת חרות ועצמאות וחפש ומשפטים רבים שלפתע התבהר מובנם

כי הם הדברים אשר החילים נתנו לנו לעת סוף.

בבתי הקברות הארעיים אנחנו מהלכים בין התלוליות.

בין הזרים והבכי, בין ההספד והיריות.

ומשפחה נופלת על צווארי משפחה – והגברים – אחים והנשים – אחיות.

והם כלם יודעים כי המיתות של בניהם אינן ארעיות.

והם מביטים סביבם – עם שלם אשר חזר להיות שוב משפחה.

במבטי האלם וההלם, במבטי הכאב והמבוכה.

והם נוטשים במבט אבל אחרון את קברו של האיש אשר לא יחיה.

ושואלים את עצמם: מה היה, ושואלים את עצמם: מה יהיה .

ואז החיילים הצעירים שמתו אומרים מתוך האדמה :

נערו את האבל מעל בגדיכם קראו את הדממה.

תלו על גגות בתיכם את הדגל שהפך קרעים.

הניפו את המלים שמתנו עבורן על כל בתי המתים והחיים.

תנו לתמונותינו האחרונות לפרץ מתוך המסגרות.

ולמלא בפנינו את החללים הלבנים בין השורות.

פתחו את כל החלונות לרוחות החרף שלנו הסוערות.

כי הנה אנחנו באים אליכם בקריאה רמה מאלף חצוצרות.

ואנחנו שרים לכם: חיו כפי שמתנו – באמץ, בתם, בהקרבה.

חיו כפי שמתנו – במסירות נפש, באהבה.

חיו כפי שמתנו – באמונה, ברעות, בטהר.

חיו כמו שמתנו – בנעורים היפים מכל שם תואר.

קוו אל קץ המלחמות – אמיצים וחזקים היו.

וחיו, למעננו המתים – חיו.

החיילים הצעירים שמתו לא ידברו ובכל זאת ישמע קולם.

ואנחנו העומדים מול שמותיהם ואומרים שלום לעפרם.

ומוכרחים להישבע כי יש אמת בצואתם.

וכי נחיה את החיים כאשר צוינו לחיות במותם.

למען המתים האלה, למען אלה החיים.

למען החלומות היפים שיגרשו את החלומות הרעים.

למען ימי המחר הבאים צלולים ומופלאים ונקיים.

למען השם הסופי, בשורה הסופית בבתי הקברות הארעיים.

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.