כשהחילוניות הפכה לאמת המידה המוסרית של העיר / שולה קשת

יש רגע, שבו אורח חיים מפסיק להיות רק אורח חיים, והופך לאמת מידה מוסרית. נדמה לי שזה מה שקורה בשנים האחרונות בתל אביב יפו.

החילוניות בעיר כבר אינה רק זהות אחת מתוך מגוון זהויות. היא הפכה לשפה שמגדירה מהו חופש, מהי דמוקרטיה, מהו שוויון ומהי קדמה. מתוך השפה הזאת נקבע לעיתים מי נחשב נאור, מי נחשב מתקדם, ומי נדרש להסביר את עצם מקומו במרחב הציבורי.

מורשת דרום העיר מוחלפת

כמי שנולדה וגדלה בדרום תל אביב, וכחברת מועצת העירייה, אני פוגשת את השאלות האלה מקרוב. אבל התחושה שלי היא שהתהליך הזה לא התחיל היום. הוא נטוע עמוק יותר בהיסטוריה של העיר וביחסי הכוח שעיצבו אותה.

במשך שנים רבות המזרחיות, המסורתיות והדתיות נתפסו לא פעם כחלק מאותה קטגוריה, מול דימוי של חילוניות אשכנזית שהוצגה כמייצגת קדמה, השכלה ונאורות. כך נוצרה לא רק הבחנה בין חילוניות לבין דתיות, אלא גם היררכיה בין תרבויות, בין זיכרונות ובין קהילות.

אפשר לראות את זה בסיפורן של שכונות כמו גבעת עמל ותל כביר. אלה היו מרחבים שבהם חיו קהילות במשך עשרות שנים ובנו בהם חיים, תרבות ומסורת. עם השנים הקהילות הללו פונו, לעיתים בכפייה, והמרקם החברתי שנבנה בהן נשבר. בתי כנסת, מוקדי קהילה וזיכרונות של דורות נעלמו יחד עם הבתים.

בתי כנסת ובתי ספר נעלמים

גם היום, בדרום תל אביב, אני רואה את המשך התהליך. בתי כנסת נסגרים. מוסדות קהילתיים נעלמים. משפחות נדחקות בפינויים כפויים.

בית הספר הממלכתי־דתי הוותיק "שורשים" נסגר, בעוד שבית הספר החילוני בשמו החדש, "שכונתי שפירא", מקבל את שני המבנים שבהם פעל בית הספר הממלכתי־דתי "שורשים". גם שינוי השם מספר סיפור: שינוי של מוסד הוא גם שינוי של זיכרון.

מי שהיה כאן קודם – הולך ונעשה פחות נראה בתוך הסיפור החדש של השכונה.

בת-שבע במקום מוסיקה מזרחית

נווה שאנן, שהייתה במשך עשרות שנים מוקד של מוזיקה מזרחית ותרבות שנוצרה מתוך הרחובות עצמם, משנה את פניה. על קרקע ציבורית מוקם קמפוס תרבות במאות מיליוני שקלים עבור להקת המחול בת שבע, בעוד שהתרבות שצמחה כאן במשך שנים אינה זוכה לאותה הכרה, השקעה ושימור.

במשך שנים הגרעינים התורניים הוצגו ככוח אידיאולוגי שמבקש לשנות שכונות ולעצב את המרחב. אבל לצד הגרעינים התורניים פועלים גם גרעינים חילוניים המבקשים לעצב חינוך, תרבות וקהילה. ההבדל אינו רק בפעילות עצמה, אלא באופן שבו היא נתפסת: פעולה דתית מתוך תפיסת עולם מוצגת לעיתים כאינטרס מגזרי, בעוד פעולה חילונית מתוך תפיסת עולם נתפסת לעיתים כפעילות אזרחית טבעית וניטרלית.

מחיקת קהילות מהסיפור העירוני

יש מקום לקהילות לשמר את התרבות ואת אורח החיים שלהן.

אבל האם הזכות הזאת שמורה רק לקהילות חילוניות? האם תל אביב יפו מאפשרת גם לקהילות מסורתיות ודתיות לשמר את הזיכרון, התרבות ואורח החיים שלהן במרחב הציבורי?

מנקודת המבט של הקהילות, שמהן אני באה, השאלה הזאת אינה תיאורטית.

כאשר קבוצות חדשות מקבלות כוח לעצב מחדש שכונות, בעוד הקהילות הוותיקות מאבדות משאבים, הכרה ומעמד, הן נדחקות החוצה.

כאשר לאורך זמן מוסדות, תרבויות וקהילות מאבדים את מקומם, זו אינה רק שאלה של שינוי פני העיר.

מדיניות והחלטות מצטברות של הנהלת העירייה אינן רק משקפות מציאות. הן יוצרות אותה. הן קובעות מי יישארו חלק מהסיפור העירוני ומי יימחקו ממנו.

שוק ארבעת המינים ליד בית הכנסת הגדול. צילום: וילי פולנדר