חולדאי, חייבים להציל את גינת שפירא / מוטיציפאלי

באחד מימי השבוע שחלף, סמוך לחצות, תם טקס הפרידה, מ”קפה שפירא”, המוסד הדרום תל אביבי בשכונת שפירא, כשהמוזיקה הושתקה בידי כמה פקחים עירוניים נחושים שצצו ודרשו משילות. הגינה הייתה הומה במאות אנשים, שבאו להעלות זיכרונות, להודות ולהיפרד מבעל המקום ומהצוות. הם שתו עד דלא ידעו, מסרבים להפנים כי הפעם זה נגמר באמת, והמסך יורד על בית הקפה, ומביא לקיצו של עידן בשכונת שפירא.

לא מעט מהמורות עברו על המקום ועל בעליו בשל קשיים כלכליים, אך הם הצליחו להחזיק מעמד בזכות התמיכה הרבה של תושבי השכונה, שזכרו למקום חסד נעורים, ובזכות התקווה שהוא המשיך להפיח בקרבם.

אבל גורלו של “קפה שפירא” נגזר בשל אינטרסים כלכליים.

זה שיר פרידה? שלטים על קפה שפירא. צילום: מוטי כ”ץ

קהילה של חלוצים

לאחר כמעט 12 שנים הוחלט כי יקום במתחם – שכולל בתוכו את בית הקפה ואת הגינה המוריקה שמסביבו – פרויקט נדל”ן יוקרתי בשכונה המתחדשת. כדונם וחצי שטחו של המתחם, כאשר שלושה רבעים ממנו שייכים לשלושה בעלי קרקע. הרבע הנוסף שייך לעיריית תל אביב.

אלא שבמשך כל העשור האחרון היה המתחם שייך לקהילה. הוא העניק ערך חדש למילה “קהילה”, שהודות לו התברכה ברב-גוניות ובשפע של תרבות ונתינה; קהילה של חלוצים מודרניים שנאחזו בקרקע ובנו עליה מוסד מפואר בתנאים כמעט בלתי אפשריים.

הם אימצו את רוחם של תושביה המקוריים של השכונה, שנוסדה בדם, יזע ודמעות בידי גצל שפירא לפני למעלה מ-100 שנה, ויצרו מיקרוקוסמוס שליו. גצל, עליו השלום, היה מתגאה במודל החלוצים של המאה ה-21.

“חשבו שאני משוגע”

כל דבר טוב מתחיל עם אנשים בעלי חזון והרבה אומץ. יונתן ברגמן הוא אחד מהם. כשהחליט לפתוח את בית הקפה בשנת 2015, המתחם ברובו היה נטוש ומוזנח. בראשית שכנה במקום מכולת קטנה מוקפת בהרבה פסולת בניין.

בחורף, נזכרים תושבים ותיקים, הציפה את המתחם שלולית ענקית. בתי עסק כמעט שלא היו בשכונה. “השכנים חשבו שאני משוגע”, מספר ברגמן, “‘מי יקנה פה קפה?’ אמרו בספקנות. חשבו שאני תימהוני”.

ברגמן, אולי תימהוני אבל נחוש, הבין את הפוטנציאל ולא ויתר. “הבנתי שלא מדובר בעוד בית קפה סתמי, אלא שאפשר ליצור פה תרבות וחיי חברה וקהילה, מקום שניתן לשמוע בו מוזיקה, לדבר עם השכנים והחברים, להרגיש, ובעיקר לחבר בין קהילות”.

ברגמן, יחד עם כמה תושבים, החל להכשיר את הקרקע. בית הקפה הוגבה כדי להימנע מהצפת השלולית בעונת החורף; פסולת בניין פונתה בידי עשרות פעילים נחושים; אדמת הבור עובדה ושפע עצים ניטעו: עצי זית, תות אפגני, שסק, לימון, אפרסק ופיטנגו, וכן הוכשרו חלקות ירקות עונתיים – חקלאות עירונית במיטבה.

העקוב נהיה למישור.

מרגע שנפתח הפך הקפה לסיפור הצלחה. “הגיעו התושבות הבוכריות הוותיקות שגדלו בשכונה, זקני שכונה, צעירים מנווה שאנן ומקריית שלום. בהמשך גם אורחים מבחוץ באו – והתאהבו,” מספר ברגמן בעיניים נוצצות מגאווה.

גינת שפירא. התושבים באו והתאהבו. צילום: מוטי כ”ץ

מגדלור של תרבות ורווחה

היוזמות התרבותיות והחברתיות התרבו ברוחו של ברגמן, שלא ידע שובע, כשהמוטו שלו ברור: “לתת במה לכולם להנכיח את עצמם בשטח בר”.

חיי התרבות בשכונה פרחו ושגשגו: מקהילת מוזיקת רגאיי וסוגי מוזיקה אחרים שצליליהם עלו מבית הקפה, דרך בזאר של מוצרי יד שנייה, ועד ערבי הרצאות וסרטים. בלא פחות מ-350 ערבים ניתנה במה לסרטים במגוון ז’אנרים: משוברי קופות ועד סרטים דוקומנטריים שיצרו האחים היימן ויוצרים עלומי שם ממצפה רמון. והכול בחינם.

בית הקפה גם הפך עם הזמן לגן עדן קולינרי, שבו אחת לשבוע יכול היה כל מי שחפץ בכך לבשל אוכל מסורתי ולמכור אותו במחיר סמלי. זכור לטוב הבורשט המשובח שהתמיד לרקוח, איתי, הייטקיסט ואב לילדים, תושב השכונה.

גמילות חסדים ונקודת אור

גם בעיר בני ברק שידועה בעמותות הגמ”ח המפורסמות שלה היו מתקנאים בגרסה החילונית הסוציאליסטית התל אביבית שיצרו יונתן ושותפיו. הם הקימו מקום שהיה אבן שואבת למאות נזקקים והעניק להם ביטחון תזונתי – החל ממקרר פתוח שסיפק מצרכי מזון בסיסיים, דוגמת חלב וירקות, למאות אנשים ומשפחות, וכלה במאפים משובחים שתרמו בתי עסק לכל דורש; לא בדיוק מודל עסקי רווחי לבית קפה שרוצה להתפרנס ממכירת מאפים –

אבל זו דרכם של גומלי חסדים, צדיקים וצדיקות ללא כיפה וכיסוי ראש.

עוזי, אב לשני ילדים שנולדו בשכונה, מספר שעבור ילדיו “קפה שפירא” אינו רק מקום של זיכרונות ילדות ראשונים, אלא גם מרחב מוגן. בצל ריבוי האלימות בשכונה וכנופיית ה-SSQ שמטילה אימה על התושבים, בית הקפה מהווה עבורם נקודת אור, תרתי משמע, במרחב עמוס חסרי בית ונרקומנים.

הודות לעסק שפתח ברגמן, יכלו הילדים לשבת על מחצלת בניחותא בבוקר, ולקיים בערב פעילויות שונות. “זה היה מקור לביטחון שבו לא חששתי לשלום ילדיי, וכעת אני חושש שהמקום ייהפך ל’חור שחור’, גל חורבות של פשיעה וסמים”.

עוזי מוסיף ואומר שבית הקפה גם שימש כמרכז קהילתי ותרבותי עבור תושבי השכונה. “עיריית תל אביב משקיעה הון באירועי תרבות בעיר – כאן מדובר במרכז אורגני שפעל יותר מעשור וסיפק עושר תרבותי לאימהות ולילדים, עם ערבי מוזיקה, הרצאות, הצגות לילדים, ופעילויות לבתי הספר, כשהמתנ”ס שפועל לא הרחק ממנו לא הצליח להוות תחליף”, מסביר עוזי, “גינת שפירא היא בית הכנסת החילוני שלנו, וחייבים להציל ולשמר את התרבות האורגנית”.

כור היתוך לכולם

“המוטו שלי היה להיות תמיד חיובי לכל יוזמה חברותית ותרבותית, וכך הפך הקפה שלי לקפה של כולם”, מספר ברגמן. והוא אכן היה שייך לכולם – עניין לא מובן מאליו בכלל בשכונה משוסעת פוליטית, שחלקה תושבים ותיקים מסורתיים, חלקה תושבים חדשים, חילונים ליברלים שרכשו דירות במקום – ה”ג’נטריפקטורים”, כפי שאוהבים לכנותם, וחלקה עובדים זרים.

הגן הקסום הכיל את כולם. מימין ומשמאל, ישראלים וזרים, ערבים ויהודים חברו להם יחדיו, לרוב בהרמוניה מושלמת. “קיימנו מפגשים של אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית,” מציין ברגמן, “ישבו בקפה לא פעם ניצים פוליטיים ודיברו. יכולת לראות נציגים של הקהילה האריתראית שישבו לצד זקני השכונה. הגיעו נשואים, משפחות חד-הוריות, רווקים ורווקות. זו הייתה נקודת אור רעיונית ופיזית. עושר תרבותי של שפיות חברתית לא-מתלהמת. את כל הפסיפס החברתי היפהפה הזה, מבקשים כעת להחריב”.

בית רומנו. צילום: יקיר אלקריב

היאחזות בקרקע, מודל המאה ה-21

מיכאל, תושב השכונה ופעיל בפורום שהקים בשם: “גינת שפירא”, ממאן לקבל את רוע הגזרה הנדל”ניסטית. הוא ופעיליו מתכוונים להמשיך לשמור על הצביון הירוק של הגינה, באמצעות גינון, פעילויות חברתיות ומוזיקליות ועוד. “אם יצמצמו עוד את השטחים הפתוחים פה, יהיה כאן SSQ על סטרואידים”, הוא מזהיר ומציין שמדובר בשטח הירוק היחיד בשכונה שניתן לשבת בו.

מיכאל וחבריו ממשיכים, יחד עם עמותת “לירה שפירא”, לטפח את גינת התבלינים, שותלים צמחים ומייחרים, וכן מייצרים קומפוסט כדי להעשיר את האדמה. “תראה איך האדמה עשירה ואיכותית. היא לא הייתה ככה בעבר. אנחנו, הפעילים, העשרנו אותה”, הוא מציין בגאווה ומבטיח, “לא נזנח אותה”.

מיכאל מספר בנוסטלגיה על פיקניקים שכונתיים וקהילתיים, וסבור שצריך להשאיר את הגינה כשטח ירוק ולהחזיר אותה לתושבים ולכל הארגונים החברתיים שטיפחו במהלך השנים את הגינה. הוא וחבריו, “שומרי הגן”, התארגנו ל”יום של אחרי” במטרה להמשיך להשמיש את המרחב הציבורי ולשמור עליו באמצעות פעולות גינון, ניקיון ותחזוקה והרחקת גורמים שליליים.

הפתרון הרצוי, לדעתו, הוא בית קפה שכונתי שלצידו גינה מוריקה.

כאן צמחה קהילה. שלט על בית קפה שפירא, לפני סגירתו. צילום: מוטי כ”ץ

אפשר גם אחרת

באיזה עוד מקום בעיר תל אביב קיים מודל שבו חמישה אנשים מעבדים את הקרקע מצאת החמה ועד צאת הנשמה? נאחזים בקרקע כדי לעשות לביתם שהוא שכונתם.

לא קלה הייתה דרכם של ברגמן ושותפיו לדרך – משכנים עוינים שהתלוננו דרך קבע על מטרדי רעש, ועד פקחים עירוניים אטומים שקנסו את המקום ולא חמלו עליהם. לא פעם נקלע המקום למשברים כלכליים שאיימו לסגור את בית הקפה. תושבים וחברים שצבר ברגמן לאורך הדרך ושהאמינו במפעלו התרבותי-חברתי, סייעו לו ב”גיוס המונים”, שהניב מאות אלפי שקלים והצילו את המקום מסגירה. עד עכשיו.

אבל זו לא גזרה משמיים. אפשר וצריך לעשות אחרת. כל העיר הזדעקה כשנודע שמתחם התרבות שוקק החיים, “בית רומנו”, עומד להיהרס ופרויקט נדל”ן נוצץ עומד לקום תחתיו.
תושבי תל אביב והתקשורת, כולם זעקו על הרס תרבות והשמדת ערך היסטורי. לקברניטי העיריה לקח בדיוק דקה וחצי להפוך את החלטתם. כך נעשה צדק לתושבים שעיריית תל אביב חפצה ביקרם.

הפתרון היה פשוט: העיריה לא נדרשה אפילו לתחוב את ידיה לכיסיה העמוקים. לפטנט קוראים “ניוד זכויות” – העירייה רוכשת את הנכס, והיזמים מפוצים בתוספת קומות בפרויקטים של מגדלים. מה לא עושים כדי לרצות את דעת הבוחר ולמנוע ביקורת על “הרס תרבות” בעיר הלבנה…

מתכנן מחוז תל אביב במנהל התכנון, אדריכל ארז בן אליעזר, הסביר את המהפך בעמדת העירייה וההחלטה לשימור המקום: “מדובר בתוכנית בעלת עניין ציבורי גדול, שכן מבנה ‘בית רומנו’ המיוחד יעבור במסגרת התוכנית לידיים ציבוריות, עיריית תל אביב, וזו תבטיח את המשך עתידו התרבותי במרחב העיר לעוד שנים רבות קדימה”.

קול קורא לחולדאי

וכאן עולה השאלה המתבקשת: במה שונה שכונת שפירא ומגדלור התרבות בניצוחו של ברגמן שהתהווה בה?

יואילו קברניטי עיריית תל אביב לתחוב את ידם לקופת העירייה ולמצוא פתרון יצירתי, למשל: לרכוש את חלקת הגן הקסום ולהקים במקום מודל חדש של מרכז קהילתי עם מעורבות של עירייה ותושבים, מתנ”ס שלצידו מבנה ציבור, גן ילדים, בית קפה קטן ושטח ירוק.

“גם לגבי החלקה שעליה עומדים לבנות, אפשר להגיע עדיין להסדר עם בעל הנכס”, המתיק איתי סוד,” ברגמן, “בעל הנכס מוכן – עכשיו הכל בידי העירייה. הרבה אמנים, אנשי ספר רוח ותרבות החלו את דרכם ב’קפה שפירא’ וקיבלו במה בחינם. הגיע זמנם להוקיר תודה ולצאת בקריאה בלתי מתפשרת לראש העיר, רון חולדאי, ולעיריית תל אביב להציל לא רק בית קפה, אלא חיי תרבות וקהילה”.

ברצותה – כפי שהוכח ולא פעם אחת – העירייה יכולה לעשות מעשה סטייל “מודל בית רומנו”. אם את בית רומנו החליטה להציל בנימוק שהוא מוסד תרבות, הרי שקפה וגינת שפירא הם תרבות וקהילה על סטרואידים.

דין גינת שפירא – כדין בית רומנו.

מוטי כ”ץ הוא פעיל חברתי בשכונת נווה שאנן.
ומקיים סיורים לקבוצות בשכונה. הרשמה לסיורים >>>

מוטי כץ. פעיל בשכונת נווה שאנן. צילום: פרטי